הוא נולד כנגויין סין קונג (Nguyễn Sinh Cung) במאי 1890 בכפר קים ליאן שבמרכז וייאטנם, לאב מלומד ומורה קונפוציוניסטי ושופט אימפריאלי, כשוייאטנם היא מדינת חסות צרפתית. אביו היה לאומן ופעיל חברתי, והתפטר מתפקידיו הרשמיים במחאה נגד השלטון הצרפתי הקולוניאלי, והפך למורה נודד בכפרים. יש הטוענים שהוא הורד בדרגה בשל ניצול לרעה של כוחו, לאחר שאדם בעל השפעה שנידון לעונש של 102 חבטות מקל, מת. אבל ככה זה כשההיסטוריה היא סטורי טלינג. אין ספק שהאימרה "האדם תבנית נוף מולדתו".
המולדת – קולוניה צרפתית
צרפת החלה את הפעילות הקולוניאלית שלה מאוחר – בתחילת המאה ה-17. במאות ה-19–20 נחשבה האימפריה הצרפתית לאימפריה הקולוניאלית השלישית בגודלה, אחרי ספרד ובריטניה!! בשיאה (1919–1939) היא השתרעה על שטח של כ-12,347,000 קמ"ר (כמעט 9% משטחו היבשתי של כדה"א). אמנם היה להם גל ראשון במאה ה-16, כשדה ורסנו וקרטייה הגיעו לניו פאונדלנד (ומאוחר יותר באותה מאה במקומות נוספים באמריקות), אך הספרדים הגנו על המונופול שלהם ומנעו מצרפת לבסס קולוניות. רק במאה ה-17 הוקמו קולוניות צרפתיות בפורט רויאל ובקוויבק (קנדה), ומאוחר יותר במקומות נוספים. צרפת מאבדת את רוב שטחיה בתום המאה ה-17 בעקבות סדרה של מאבקים עם בריטניה.
גל קולוניאליזם שני התרחש לאחר סופן של המלחמות הנפוליטניות: רוב הקולוניות הצרפתיות הוחזרו לצרפת, אך היא התאוותה לכבוש עוד אזורים בעולם: אלג'יריה (1830), מקסיקו (לא צלח) ווייאטנם (לא צלח). לאחר המלחמה הפרוסית (1870/1) והקמת הרפובליקה ה-3 התרחש הגל השלישי – כיבוש רוב הקולוניות המאוחרות של צרפת: וייאטנם וקמבודיה (1884/5, ולאוס ב-1887), שנגחאי שבסין (1849), וב-1881 גם אלג'יריה, מרוקו, גבון, מאוריטניה, סנגל, גינאה, חוף השנהב, פולינזיה, איי חברה, איי מרקיז, איי טומוטו וונואטו. לאחר מלחמת העולם ה-1 קיבלה צרפת מנדטים על שטחים עותמאניים (סוריה, לבנון, קמרון וטוגו). כלומר, הקולוניה ההודו-סינית (אינדו-צ'יינה) – זו הכוללת את וייאטנם, קמבודיה ולאוס – נכבשה לאחר המלחמה הפרוסית והקמת הרפובליקה ה-3 – בטאק השני של התקופה האימפריאלית הצרפתית. זו התקופה בה נולד הו צ'י מין.
אך הצרפתים ניסו לחדור לדרום מזרח אסיה מעט לפני – ב-1802 עלה למלוכה בן משפחת נגויין, וצאצאיו הסתכסכו עם הצרפתים; דבר זה החמיר והתבטא בהצקות לבעלי תפקידים ושליחים צרפתים. הצקות אלו גרמו לצעדי ענישה מצד צרפת, ולניסיונות השתלטות שלה על האזור. וכך אט אט נכנסת צרפת לתוך הממשל הוייאטנמי. פוליטית, נקטה צרפת בשתי שיטות שליטה בוייאטנם: בדרום, הקל לשליטה, היא הטמיעה עצמה, כשהיא נותנת לכוחות המקומיים (החלשים) לשלוט על האוכלוסייה (והיא שלטה עליהם בעזרת אינטרסים ומיסוי); בצפון, הקשה יותר – היא שלטה שלטון מלא, תוקפני ואכזרי. כלכלית היא ניצלה את וייאטנם, כמו כל האימפריות הקולוניאליות, אבל היא גם הזיזה אוכלוסיות מאזורים פוריים וצפופי אוכלוסייה (דלתת הנהר האדום ודלתת המקונג) לאזורים פחות פוריים בכוח. שיטת ההתקשרות היתה פאודלית, והוייאטים קיבלו תשלום על 40% מהתוצרת שלהם לצד תוספות כמו כלי עבודה, זרעים, דשנים, חיות והקלה בתשלומי מס. דבר זה הגדיל את התלות של החקלאים בשלטון הצרפתי, גרם להכנסה נמוכה וכתוצאה לעוני, ולצפיפות אוכלוסייה שלא נפתרה באזורים הפוריים. במקביל ניסו הצרפתים להעביר חלק מהאוכלוסייה לענפי חקלאות אחרים, כמו יצור גומי, שלא ממש הצליח.
לצד השליטה הקשוחה והנוראה (מי שהתנגד נתלה, נכלא, עונה; והרבה מזה היה בפומבי) והניהול החקלאי הכושל, החלו הצרפתים לפתח את החינוך. שלא נטעה, הם לא עשו זאת מדאגה לאוכלוסייה המקומית, אלא בשל הצורך שלהם במתרגמים לוייאטנמית. החינוך נתקל בבעיה יסודית, שכן הוא התבסס על ערכים צרפתיים (ליברליזם, חופש ומודרניות) שהתנגשו בשיטות השליטה הקולוניאלית שלהם (פאודליזם, אין חירות, אי שוויון). בשל שתי הסיבות, מערכת ושיטת החינוך החדשות לא ממש נטמעו בקרב הוייאטים, והתוצאה היתה מעט מדי של תלמידים טובים (במובן הצרפתי ..).
ב-1906 עשה פול בו (Pual Beau) מהפך באידיאולוגיה של החינוך והפך אותו למערכת מודרנית, המאפשרת לתלמידיה ללמוד שתי שיטות כתיבה – באותיות סיניות (בה כתבו עד אז) ובקווק נו (Quoc Ngo) – אליה ביקשו הצרפתים לשנות את השפה הוייאטית. היום נעשה שימוש בשפת הקווק נו – זו הכתובה באותיות לועזיות; עם זאת, הוייאטים ממש לא אוהבים את השפה שלהם, שהשתנתה מאותיות סיניות לאותיות "צרפתיות" (כלומר מאותיות זרות לאותיות זרות אחרות), והיו רוצים לפתח מערכת אותיות וייאטית לחלוטין. אבל זה עוד לא הבשיל.
הלאומנות מתחילה להרים ראש
כיוון שהחינוך לא באמת הצליח, כפו הצרפתים עם פרוץ מלחמת העולם ה-1 את השימוש בשפת קווק נו ואת התרבות הצרפתית על הוייאטים. הדבר גרם לתוצאה הפוכה ממה שהם קיוו: מי שלמד את התרבות והשפה הצרפתית הפך דווקא להיות המתנגד הגדול ביותר של השלטון הצרפתי הזר, וכך החלה להתפתח הלאומנות הוייאטית. ראוי לזכור, שהתמרדות נגד הצרפתים היתה מראשית שלטונם, אך אלו היו מרידות קטנות ומקומיות. שנת 1908 זכורה כשנה הלאומנית הראשונה והאלימה, בה מיליוני איכרים תקפו את אנשי המס והחינוך והתרבות הצרפתיים, ובהאנוי הורעלו מרכזים ומחנות צבא צרפתיים; והצרפתים מצדם הגיבו באש חיה על התקהלויות. המחאה הגדולה של ה-3 בפברואר 1930 הפכה לסמל למחאות לאומניות בוייאטנם !
מה שקרה במהלך מלחמת העולם ה-1 תרם אף הוא להגברת הלאומנות: הצרפתים חייבו את הוייאטים להתגייס לחיילותיהם. פציעתם ומותם של רבים וחשיפתם לתרבות ולערכים אירופיים גרמו להתגברות הלאומנות. בניסיון להנמיך את הלאומנות הפוליטית הזו ניסה שליט הקולוניה ההודו-סינית להצהיר שהתרבות הוייאטית היא חלק אינטגרלי מהתרבות הצרפתית – אך זה לא עזר. בוייאטנם מתארגנות קבוצות מחאה לאומניות, חלקן בעלות אוריינטציה דמוקרטית (בהשראת הודו) וחלקן עם אוריינטציה קומוניסטית (בהשראת סין), אם כי האידיאולוגיות האלו "לא מהותיות" בשלב זה. מנהיג ומייסד "ליגת הצעירים" הוא הו צ'י מין שלנו.
הו צ'י מין החל את פעילותו בתנועת התנגדות דמוקרטית, וב-1911 הוא החל את נסיעותיו בעולם, בשם בדוי (מה שלימים היקשה לעקוב אחרי פעילותו). תחילה הוא נסע לצרפת לעבוד במטבח על ספינת קיטור צרפתית, הארמירל דה לטושה ארוויל (Amiral de Latouche-Tréville). זו היתה ההתחלה של הקריירה הימית שלו עד 1917 – כשהוא "מבקר ונהנה" מארצות רבות בעולם. הוא היה בארצות הברית והתגורר בניו יורק ובבוסטון, ויש טענה שאפילו עבד כאופה במלון פארקר האוס הידוע. פה הוא נחשף ללאומנים קוריאנים, ללאומנים פאן-אפריקאים וללאומן השחור מרקוס גארווי, והושפע מהם. במקביל, באותן שנים, הוא היה בבריטניה, בווסט אילינג ובקרוץ' אנד, ועבד כשף או מדיח כלים במלון דרייטון קורט. באיזשהו שלב, אחרי 1917, הוא הוכשר כשף קונדיטור תחת אוגוסט אסקופיר במלון קרלטון בהיימרקט שבווסטמינסטר.
הו צ'י מין התחיל כלאומן דמוקרטי ונחשף לקומוניזם, מה שגרם לו לנסוע לרוסיה ולסין, להכיר את התורה לעומקה ולהטמיע אותה בתנועה הלאומנית הקומוניסטית של וייאטנם. לזה תיכף נחזור.
הצרפתים ניסו לדכא את קבוצות המחאה הלאומניות שקמו, והם גרמו לתוצאה הפוכה: רבים הצטרפו אליהן ! הדבר גרם להיחלשות אחיזתה של צרפת בוייאטנם מחד ופעילות אלימה וקיצונית של צרפת כלפי המקומיים מאידך. לצד זה המשבר הכלכלי העולמי הלך והקצין בוייאטנם, והאצבעות הופנו לצרפת – דבר שעוד יותר חיזק את הלאומנות.
את השנים הבאות הוא מעביר במוסקבה והבאקדמיה הצבאית בגוואנג ג'ו שבסין, שם הוא לימד "שיעורי חינוך לנוער" והרצאות סוציאליסטיות לצעירים מהפכנים וייטנאמים – פרחי המהפכה.
יש הטוענים שהוא חי באותם ימים עם אישה סינית, זנג שומינג בת ה-21, איתה נישא ב-1926, כדי להראות לחבריו שהתנגדו לשידוך "אני אתחתן למרות אי הסכמתכם, כי אני צריך אישה שתלמד אותי את השפה ותשמור על הבית".
הו היה בסין בתחילת ההפיכה האנטי-קומוניסטית של צ'יאנג קאי-שק בסין (1927), והוא עוזב את סין. סיפרו עליו שהוא סוכן סובייטי (והשימוש שלו בשמות בדויים רק הוסיפה הילה סודית לנסיעותיו).
ב-1930 הוא מכנס פגישה של שתי המפלגות הקומוניסטיות הוייטנאמיות, במטרה למזג אותן לארגון אחד – "המפלגה הקומוניסטית של וייאטנם" (לימים וייאט מין). ב-1931 הוא נעצר ע"י השלטונות הצרפתיים כדי לגרשו, אך עו"ד טוב מחלצו, ועל מנת לא לעורר אירוע בינלאומי הוא מוכרז כ"מת" (ומשוחרר בתנאי שלא יהיה בקולוניות צרפתיות או בהונג קונג); מחופש למלומד סיני הוא עולה על ספינה לשנגחאי, וממשיך לנוע בין סין לברה"מ.
כאשר צרפת הובסה ב-1940 עם כניסת הצבא הגרמני לתחומי צרפת באירופה, נקראו רוב הצבא ובעלי התפקידים מהקולוניה לחזור לצרפת ולסייע. הו צ'י מין ראה בזה הזדמנות וחזר לוייאטנם כדי להוביל את תנועת העצמאות וייאט מין (Việt Minh) לשחרור וייאטנם מהצרפתים. הכיבוש היפני של הקולוניה באותה שנה יצר הזדמנות עבור וייאטים פטריוטיים, ואלו התארגנו בכוח גרילה "גברים בשחור" של 10,000 חברים, שפעל מטעם הוייאט מין נגד צרפת ויפן; הכוח נתמך באופן חשאי על ידי "המשרד לשירותים אסטרטגיים" של ארצות הברית.
נכלא, שוחרר, חזר להנהיג
באחת מגיחותיו של הו צ'י מין לסין הוא נכלא על ידי כוחות צ'אנג קאי שק, אך חולץ משם בעזרת הקומוניסטים הסיניים. לאחר שחרורו ב-1943, הוא חזר לוייאטנם – אחרי 30 שנה בגלות! (ברובן בשמות בדויים ובאלמוניות). הוא החל להשתמש באופן קבוע בשם הו צ'י מין – שם וייאטנמי המשלב שם משפחה נפוץ (Hồ, 胡) עם שם פרטי שמשמעו "רוח בהירה" או "רצון ברור" (צ'י שפירושו "רצון" או "רוח", מין – בהיר).
הוא חוזר כמנהיג הבלתי מעורער של הלאומנות הוייאטית החדשה ושל תנועת הוייאט מין. שני לו היה קולונל זיאפ (זיפ) שלמד אמנות לחימה, ובנה כוחות היודעים להיחלם כגרילה. הוייאט מין אירגן את "מהפכת אוגוסט" והכתיר את הו צ'י מין ליו"ר הממשלה הזמנית (ראש הממשלה של הרפובליקה הדמוקרטית של וייאטנם) שצעדו הראשון היה להצהיר על עצמאותה של וייאטנם ביום נסיגת היפנים ב-1945 – עוד נגיע לזה; העם הוייאטי התכנס בכיכר בהאנוי, ושמע את הכרזת העצמאות של הו שבין השאר ציטטה נשיאים אמריקאים המדברים על חירות, שיוויון וחיפוש אחר אושר. ממשלתו ועצמאותה של וייאטנם לא הוכרו על ידי אף מדינה (והוא המשיך לעתור להכרה).
עם תום מלחמת העולם ה-2 הוחלט שהקולוניה ההודו-סינית תעבור לשלטון בריטניה, וזו העבירו את הזכות לצרפת. אך כאשר הצרפתים חוזרים הם לא חוזרים ל"אותה וייאטנם" שהם עזבו: וייאטנם התעוררה, היא מחוזקת ומוכנה להתנער מהשלטון הקולוניאלי, והלאומנות שהם קיוו שדעכה – הפכה למאורגנת ומחכה למאבק… הוייאטים מצדם מבינים שזה הזמן להילחם בצרפתים, וצבא הוייאט-מין (כוחות לאומניים אנטי צרפתיים) בראשות הגנרל ז'יאפ מתחיל בלחימה מאורגנת – מלחמת וייאטנם ה-1. אנחנו נוותר על מהלכי המלחמה, אך הצרפתים היו עם ידם על העליונה רוב המלחמה.
איך ומתי האמריקנים נכנסים לתמונה
כבר במהלך מלחמת העולם ה-2 יצר הו צ'י מין קשר עם ארצות הברית, כדי לבסס את עצמאותה של וייאטנם. בהכרזת העצמאות בהאנוי דיברו בשפה "אמריקאית" והו צ'י מין קיווה שארה"ב תעמוד לצדו, אך ארה"ב הייתה בפתח המלחמה הקרה בינה לבין ברית המועצות, וצרפת איימה עליה שאם תתערב בקולוניות שלה היא תצטרף לברה"מ…
הו צ'י מין, כדרכם של אנשי מחאה במזרח, קיווה שהמאבק לעצמאות יהיה לא אלים. אך ב-1946 אחרי שביקר בצרפת ורצה לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, ולא הצליח, הוא חוזר לוייאטנם ומודיע "מי שיש לו רובה יילחם ברובה, מי שיש לו קלשון שילחם בקלשון ומי שאין לו שיילחם במקל…". על כל פעולת גרילה של הוייאט מין הגיבו הצרפתים בשריפת כפרים, הרג גברים ותאואים, אונס נשים והגליות… הוייאט מין לא טמן ידו בצלחת, הוא הוציא להורג וייאטים ששיתפו פעולה עם הצרפתים, הפשיטם וקבר אותם חיים…
הנשיא האמריקאי טרומן שלח ציוד מלחמה לוייאטנם (עודפים ממלחמת קוריאה), ועמו "יועצים" שיקפידו על השימוש בו. עם היועצים הוקמה "שגרירות". אבל האמריקאים נשארו בצד הצרפתי. מפחד. בביקורו של הנשיא קנדי בסייגון ב-1951 הוא פגש עיתונאי שסיפק לו מידע הסותר את הידע שסופק לו עד כה (שככל שהאמריקאים יתמכו כלכלית בצרפתים – המלחמה תוכרע). העיתונאי הבהיר שהצרפתים מפסידים, ועם ההפסד יתחילו לשנוא את האמריקאים שהיו מעורבים בצד הצרפתי.
חוכמתו של הו צ'י מין
הו צ'י מין איתר את נקודת תורפה – רגישות העורף הצרפתי לנופלים ולפצועים בקולוניות – והתחיל במלחמת התשה – התקפות נגד חיילי המשמר הצרפתי ופציעה והרג כמה שאפשר יותר. הצבא הצרפתי הבין שנכנס למלכודת, והתחיל בנסיגה לא מבוקרת, שגרמה לאלפי אבידות בצד הצרפתי. המהלך הוכיח שהצבא של הו צ'י מין מתחיל לתפקד כצבא מאורגן וחמוש היטב, המסוגל לרכז מאמץ ולאיים על השלטון הצרפתי. למרות זאת הצרפתים הצליחו לנצל את עליונותם הצבאית והטקטית וניצחו ברוב הקרבות. הוייאט-מין שינו אסטרטגיה והחליטו להפעיל לחץ על השלטון הקולוניאלי ע"י פלישה ללאוס (1953). המאבק בין הוייאטנמים לצרפתים הפך למלחמת דמים נוראה, ונסתיים בקרב דיין ביין פו.
קרב דיין ביין פו – הקרב המכריע של המלחמה הצרפתית
כשהמלחמה החריפה, החלו הוייאטים למנוע אספקה לצרפתים: דרך הים, האוויר והיבשה. כשהים והאוויר היו חסומים לחלוטין, החלו לקבל הכוחות הצרפתים אספקה דרך לאוס. הוייאטים שחשפו את העניין – החלו לארוב לשיירות המגיעות מלאוס, ואף איימו להיכנס ללאוס. צרפת יצאה להגנת לאוס, ושלחה כוחות כדי להשתלט על האזור במטרה למנוע את התקדמות צבא הוייט-מין.
מפקד הכוחות הצרפתיים החליט להשתלט על דיין ביין פו – עיירה בדרך ללאוס – ולהקים מתחם מבוצר, במטרה למנוע את המשך הסתננות כוחות הוייט מין. קולונל דה קאסטרי נשלח לבנות את המתחם, כולל שדות תעופה וטבעות של ביצורים, שהיו אמורים לחפות זה על זה. את מוצבי החוץ של המתחם כינה קולונל דה קאסטרי בשם אהובותיו: ביאטריס, גבריאל, אן-מארי, דומיניק, איגט, פרנסואז, אליין, נטשה, סימון, קלודין ואיזבל. למתחם צורפו כ-10,000 חיילים (שחלקם מלגיון הזרים), אך ההערכה הצרפתית הייתה שהוייאטים לא יצליחו להציב ארטילריה בהרים ובג'ונגלים שמסביב – הערכה שלא עמדה במבחן המציאות.
הגנרל ז'יאפ זיהה את החולשה של המתחם – הימצאות במיעוט מספרי בשטח עוין, והבין שבקרב זה תוכרע המלחמה, שכן אם יביס את הכוח הצרפתי בלאוס צרפת תקבל מכה קשה ולא תמשיך להחזיק כוחותיה במלחמה ללא מוצא. בזמן זה שיווי המשקל השתנה: ארה"ב לא הייתה מוכנה להמשיך לממן את הצרפתים באזור, ולעומתה סין העבירה כמויות נשק גדולות וטכנולוגיות מתקדמות לצבא הוייאט-מין. אני מבקשת להדגיש שכוחות הוייאטים לא יכלו להגיע לדיאן ביין פו דרך הכבישים, כי אלו נשלטו ע"י הצרפתים. אך הצרפתים לא העריכו נכונה את נחישותם של לוחמי הוייאט מין! הם הלכו ברגל דרך הג'ונגלים, כשכלי הנשק והתחמושת מפורקים לחלקי חלקים, וכל אחד נושא חלק על גבו. מאות קילומטרים! הם הגיעו לא הרחק מדיין ביין פו, הרכיבו את כלי הנשק – 48 תותחים סיניים 105 מ"מ ו-1500 קני ארטילריה קטנים יותר, בעמדות בטווח שאפשר היה לטווח את המתחם הצרפת, והחלו בהתקפה. תחילה הם טיווחו את שדות התעופה הצרפתיים, והוציאו אותם מכלל פעולה, וכך הכוח הצרפתי נותק והפך להיות תלוי באספקה מוצנחת בלבד. בניסיון להציל את הכוח הצרפתי הוצנחו באזור צנחני רג'ימנט זרים המוצנח ה-2, שהיה מורכב מוותיקי מלה"ע ה-2 מהוורמכט (מחנות מעצר בגרמניה), אך הוא לא הצליח לשנות את פני המערכה. קרוב למאה לגיונרים מרג'ימנט הזרים נשבו ע"י הוייט מין. כוחות הוייט מין כירסמו בהדרגה את שטח המתחם, למרות התנגדותם הנואשת של המגנים, וכבשו את המוצבים הצרפתיים בזה אחר זה.
ב-8.5.1954 נכנע הכוח הצרפתי בדיין ביין פו – חודשיים אחרי תחילתו, בתבוסה מוחצת של הצבא הצרפתי ובכניעת שרידי הכוח במתחם דיין ביין-פו. למעלה מ-40,000 חיילים צרפתיים נהרגו או נרשמו כנעדרים במהלך הקרב!! 11,720 חיילים וקצינים, מתוכם כ-4500 פצועים – נפלו בשבי. 8,600 פצועים קשה נמסרו לידי הצלב האדום זמן קצר לאחר תום הקרב. מתוך השבויים הנותרים רק כ-3300 שרדו את תקופת השבי, שארכה למעלה מ-3 חודשים, לאחר שאולצו לצעוד מאות ק"מ בתנאים קשים למחנות שבויים בצפון וייאטנם.
הוייט מין הודו שספגו כ-14,000 אבידות (מתוכם כ-5000 הרוגים ונעדרים)(הצרפתים העריכו כ-23,000 נפגעים).
דיין ביין פו היוותה את נקודת הסיום במלחמת צרפת בוייאטנם, ושמה קץ לשלטון זה, אשר נמשך מאז שנת 1858 מ- כמעט 100 שנה! האמריקאים היו צריכים לראות בכך סוף הקולוניאליזם, אך הם שייכו זאת למלחמה הקרה – ולכן התכנסו בג'נבה להכרעת האו"ם.
בחלק ב נשמע על המשך דרכו של הו … אל תלכו לשום מקום !
