המלחמה נגמרה, ווייאטנם חולקה לשתיים
האו"ם שישב על הסכמי הפסקת מלחמת וייאטנם ה-1 ("המלחמה הצרפתית", 1945–1954) עם נציגי המערב, ברה"מ, סין ווייאטנם החליטו על חלוקת וייאטנם לשתי מדינות – בעיקר בשל ההתעקשות של שני הצדדים להמשיך למשול על וייאטנם: מדינה צפונית, קומוניסטית, תחת הנהגת הו צ'י מין, ומדינה דרומית, קיסרית, תחת הקיסר באו דאי, כשמפריד ביניהם הסכם קו הרוחב 17 (DMZ). להו לא היו אופציות, הוא היה חייב לבוא לדיון באו"ם ולהיות עד לחלוקה זו שנצרבה בו כפצע.
בחסות ההסכמים איפשרו למי שרצה לעזוב את צפון וייאטנם ולהגר דרומה – לעשות זאת; מאות אלפי וייאטים (קתולים ואחרים) היגרו דרומה. דבר זה חיזק את האופי הקומוניסטי של הצפון.
צריך להדגיש כאן: בעוד שהקיסר באו דאי התעקש על המשך השלטון המסורתי הקיסרי ולא ביקש להחילו על כל וייאטנם (אלא רק על הדרום), התעקש הו צ'י מין לשלוט על כל וייאטנם שלטון קומוניסטי. בזה החלה מלחמת אזרחים ("מלחמת וייאטנם ה-2", "המלחמה נגד האמריקאים" היותר מוכרת לנו) – בין המבקשים שלטון קומוניסטי על כל וייאטנם לבין אלו שמבקשים לשמור על הקיים, לפחות בדרום.
הקיסר באו דאי הורד מכסאו ע"י זיים, והמשטר בדרום וייאטנם התרכז סביב אישיותו הדומיננטית והמושחתת. זיים דיכא בכוח את מתנגדיו, מימין ומשמאל, ושיחק לידיהם של הקומוניסטים. הדבר גרם להתפתחות ארגוני טרור נגד זיים (וייאט קונג, VC) ו-NLF (הארגון הלאומי לשחרור וייאטנם), שהחלו לתקוף את הכוחות הדרומיים. יש שיגידו שידו הארוכה של הו – היתה במעל, כלומר בהתארגנות…
מלחמת האזרחים בוייאטנם קיבלה את השם "מלחמת וייאטנם", וזו נמשכה עד 1973. בסוף שנות ה-50 החלה מעורבות של ארה"ב בוייאטנם, והיא הלכה וגברה במהלך שנות ה-60. מ-1965 הפכה מלחמת וייאטנם למאבק כולל בין הצפון והוייאט קונג לבין הדרום והאמריקנים. לא ניכנס לכל מהלכי המלחמה ולא לרמת המעורבות של ארה"ב – שבשל הסרטים הרבים שנעשו על המלחמה חלקם יותר ידוע… רק נדגיש שזו היתה מלחמת צפון בדרום, מלחמת אזרחים, שהיתה נוכחת בכל בית; המעורבות האמריקאית גרמה לשינויי משטר (ללא הצלחה, כי מועמדיהם היו לא פחות מושחתים ואכזריים); האמריקאים סייעו לדרומיים לסגור את כל ערוצי האספקה לוייאט קונג, וזה גרם לשימוש (כנגד רצונם ורשותם) של לאוס וקמבודיה במלחמה, ולהרס גדול בהן מחד ולשינויים משטריים וחברתיים מאידך.
האמריקאים הכניסו חיילים ממש למלחמה רק ב-1962-3, ובמשך שנים פחדו צבאות הצפון מהטכנולוגיה האמריקאית המקדמת… רק כעבור כמה שנים, הבינו צבאות הצפון שהם יתחילו לנצח בקרבות רק אם הם ישכילו להפיל מטוסים ומסוקים ולירות על זחל"מים וטנקים! אבל (וזה אבל רציני) הו צ'י מין מוצא את עצמו ואת הצפון מופצץ ע"י האמריקאים, שהוא חשב בתחילה שיעמדו לצדו. הוא רק שכח שהוא בצד הלא נכון של משוואת העולם הנאור מול העולם הקומוניסטי !
יש מיתוס שהמלחמה בוייאטנם הייתה בעיקרה מלחמה נגד יחידות גרילה (והמיתוס גדל לאור הסרטים האמריקאים על המלחמה) – משימה שכוחות וייאטנם הדרומית, ויותר מכך צבאה הקונבנציונלי הגדול והמסורבל של ארה"ב, לא היו מוכנים לה כראוי. זה אינו נכון, כלל ועיקר. אם מסתכלים על הקרבות יכולים לראות שכבר מההתחלה היו קרבות של כוחות קונבנציונליים גדולים וחזקים: ההסתערות של 1965, מתקפת הטֵט המפורסמת ב-1968, והמתקפה של 1975 שמוטטה את וייאטנם הדרומית – כולם היו כרוכות בקרבות קונבנציונליים גדולי היקף, בהשתתפות כוחות ארטילריה, כוחות אדירים של חי"ר, ולעתים קרובות גם טנקים.
מלחמת הגרילה היוותה חלק מהדרך בה פעלו הוייאט קונג – שהיו דרומיים שהתגייסו להילחם לצד הצפון. הם חיו בקרב האוכלוסייה המקומית ולא היו להם מדים, ומדי פעם הם היו "מסתערים" על מחנה או על כוח ופועלים נגדו. לעתים מהמחילות שהם חפרו לעצמם מתחת פני השטח (עיר מחילות הכוללות אזורים פונקציונליים, כמו שאנו רואים במחילות החמאס בעזה). חלק מאופני הפעולה שלהם היו אכן נופלים להגדרה של לוחמת גרילה… אבל רק חלק.
הו מדבר על שלום
כבר ב-1966 התחיל הו צ'י מין לדבר על כינון שלום בין שתי הוייאטנמיות, כי התוצאות של ההפצצות האמריקאיות (שהחלו ב-1964) היו איומות. נעשו מספר ניסיונות, אבל השיחות לא ממש התקדמו. ב-1968 הוחלט על הפסקת אש הדדית, בה יוכלו כל הוייאטים לחגוג את חג הטט (ראש השנה) – כל המשפחות כולן, על בניהם ובנותיהם הנלחמים למען הצפון או למען הדרום… אך הצפון תיכנן הפתעה, והחל בהתקפה באמצע החג נגד הדרום. הם נחלו מפלה אחר מפלה, ומתקפת הטט תיזכר לתמיד ככישלון של הו צ'י מין.
ב-1969 הו כבר היה אחרי התקף לב ולא הכי בריא. הוא מקבל דרך מתווך צרפתי מכתב מהנשיא ריצ'רד ניקסון, שהציע לסיים את "המלחמה הטרגית" הזו, אך גם הזהיר שאם צפון וייאטנם לא תוותר בשיחות השלום בפריז ניקסון יפנה ל"צעדים קשים". הו עונה בברכה לנשיא, אך לא מציע כל ויתור.
במהלך שנותיו האחרונות הוא ויתר על הנשיאות, אך ניהל את "המטבחון המדיני והמלחמתי" מהקומה התחתונה של צריפו. הוא עסק בשיחות השלום, ודרש נסיגה ללא תנאי של כל החיילים שאינם וייאטים בדרום וייאטנם (כלומר האמריקאים). עד 1969, כשהמשא ומתן עדיין נמשך, בריאותו החלה להידרדר מבעיות בריאות מרובות (כולל סוכרת) ולבסוף הוא נפטר בן 79 ב-2.9.1969 מאי ספיקת לב – כלומר לא זכה לראות את סוף מלחמת וייאטנם ה-2 ואת איחוד וייאטנם תחת משטר קומוניסטי, כמו שהוא חלם שיקרה.
האיש
הו צ'י מין היה האיש של החיילים, הפקידים, האנשים. הוא חי איתם, לעתים ימים. מכין איתם אוכל, מנקה נשקים, מארגן פריטים צבאיים, חש אותם. הוא היה מאוד פשוט בהליכותיו, בהתנהגותו, לא הרים את עצמו ולא ביקש הערצה וסגידה, בשונה מאוד ממנהיגים קומוניסטיים אחרים ברחבי העולם (ובעיקר ממנהיגים שייסדו מדינות קומוניסטיות). הוא נחשב כמנהיג לאומי בעל כוונות טובות, אהוב על הוייאטנמים, ויש הטוענים שהוא רק עשה שימוש אינסטרומנטלי בקומוניזם למען מטרתו הלאומנית המוגבלת: איחוד וייאטנם החצויה. אלא שהדברים רחוקים מלהיות מדויקים – הו צ'י מין היה קומוניסט מושבע: הוא שיבח את השקפתו של לנין, היה מסור ואכזר, הוקיע את התבדלותו של מנהיג יוגוסלביה טיטו מברה"מ, והקים בעצמו במדינות אסיה השכנות ארגונים קומוניסטיים, שמטרתם ייצוא המהפכה הסובייטית. יתרה מכך, ברפורמה האגררית שלו, בעלת הסגנון הסובייטי, ובטרור הפוליטי שנקט, רָצַח הו צ'י מין בשני חלקי וייאטנם תושבים רבים לאין שיעור מאלה שנהרגו בידי ארצות הברית ובת בריתה וייאטנם הדרומית לפני המלחמה ובמהלכה גם יחד(!). יחסו לחיי החיילים היה מופקר לא פחות: מספר הנפגעים בשורות צבא הוייאט מין והוייאט קונג היה ברוב הקרבות גדול ממספר הנפגעים האמריקנים – יותר מחצי מיליון לוחמים מהצד הקומוניסטי נהרגו במלחמה – פי-עשרה ממספר ההרוגים האמריקני. רחום וחנון הוא לא היה.
מספרים שהיותו בגלות כמעט 30 שנה איפשר לו ללמוד שפות רבות, אותן דיבר באופן שוטף. בביקורים רשמיים רבים בברה"מ, בסין ובארה"ב, הוא שוחח לעתים קרובות ישירות עם מנהיגיהם ללא מתורגמנים, במיוחד על מידע סודי ביותר. כנשיא, הוא ערך קבלות פנים רשמיות לראשי מדינות ושגרירים זרים בארמון הנשיאות, אך הוא לא התגורר שם בפועל. הוא הורה לבנות בית כלונסאות בחלקו האחורי של הארמון, הידוע היום כאתר היסטורי של הארמון הנשיאותי.
תחביביו כללו קריאה, גינון, האכלת דגים (שרבים מהם עדיין חיים), וביקור בבתי ספר ובתי ילדים.
הפוליטיקאי המחונן והנשיא המעולה גם כתב. אביו לימד אותו סינית קלאסית, והוא פרסם את שיריו תחת השם Chữ Hán. אחד מספריו "יומן כלא" שנכתב כשהיה כלוא בסין, נחשב "אוצר לאומי"; הוא תורגם לשפות רבות ונלמד בבתי ספר תיכוניים בוייאטנם. מאז שהפך לנשיא ועד להופעת בעיות בריאות חמורות, הוא פרסם שיר בכל חודש בקביעות במהדורת נאן דן טאט (Nhân Dân Tết) ובו עודד את אנשי הצפון לעבוד, ללמוד או להילחם באמריקנים.
(היתה אף תקופה בשנות ה-20 שהוא ערך בעיתון).
בית (שיר מתוך אסופת השירים "יומן הכלא") / הו צ'י מין (תירגם לאנגלית טימותי אלן)
הגוף שלי בכלא, אבל רוחי חופשיה // ועכשיו (הוא) יזנק לשמיים.
אף פעם לא חשבתי הרבה על שירה, // אבל בכלא, מה עוד אתה יכול לעשות?
בכלא, כל הזמנים ארוכים. // שיר עשוי להאיר אותו.
כשנכנסתי לכלא מחוז ג'ינגשי, // הידיים הישנות באו לברך אותי
ועננים לבנים רדפו אחרי עננים שחורים // על פני שמי גואנקי רחבים.
העננים כולם בחינם: // האנשים בכלא.
חציתי הרים בוגדניים // וקשקש במורד צוקים תלולים: // אבל בכביש הפתוח תפסו אותי.
פגשתי נמר בגבעות. הוא הביט בי: // הסתכלתי עליו. הלכנו לדרכנו.
אבל בכביש הפתוח, איפה שחשבתי שאני בטוח, // בני אדם הם שתפסו אותי.
הגעתי לסין כדי לדבר בשם וייאטנם // אבל נעצרתי בכביש הפתוח.
כברכה, הם זרקו אותי לכלא. // אני אדם ישר, בלי שום דבר להצטער עליו // אבל עכשיו הסינים קוראים לי בוגד.
זה חוק אוניברסלי: הכל משתנה.
יש הטוענים שהו צ'י מין התחתן פעמיים, אך המידע על זה לוקה בחסר, כיוון שהוא חי בסודיות ובמסתורין רוב חייו המוקדמים: האישה הראשונה, כפי שכבר הזכרנו, היתה זנג שומינג (Zeng Xueming, 1926), אך הוא נישא וחי איתה רק שנה, כי היא לא היתה מוכנה להתעסק בפוליטיקה, ובוודאי לא בקומוניזם. הוא חי לצדה עד תקופת הדיכוי של כוחות צ'יאנג קאי-שק בסין. בהרבה צילומים שלה היא נראית עם תינוק, וגם הו נראה לא אחת מאותה תקופה עם תינוק בידיו – ולא ברור אם זה ילדו של הו.
האישה השנייה (שלא בטוח שנישא לה) היתה נגוין טי מין קאי (Nguyễn Thị Minh Khai) – מהפכנית צעירה ונמרצת, שנשלחה להונג קונג כדי לשמש כעוזרת להו צ'י מין. הו ביקש רשות לשאת אותה (למרות שהיה נשוי כבר) אך זה לא יצא לפועל כי מין קאי נעצרה על ידי השלטונות הבריטיים ב-1931.
אחרי מותו
הו צ'י מין ביקש להישרף אחרי מותו, ולפזר את אפרו בשלוש נקודות: אחת בצפון, אחת במרכז ואחת בדרום – כסימבול על החלום לוייאטנם אחת. יורשיו ומבצעי צוואתו לא כיבדו את בקשתו, והוא נחנט והוכנס למאוזוליאום הניצב במרכזה של האנוי. בהלווייתו השתתפו כ-250,000 איש ו-5,000 אורחים רשמיים, שכללו אישים חשובים רבים מרחבי העולם.
בתחילה הוא לא הוחלף כנשיא; במקומו מונתה "מנהיגות קולקטיבית" (פוליטבירו), שהורכבה מכמה שרים ומנהיגים צבאיים.
במהלך המערכה האחרונה של מלחמת וייאטנם ה-2 ב-1975, כמה שנים לאחר מותו, הושר השיר שנכתב ע"י Huy Thuc "אתה עדיין צועד איתנו, הדוד הו" (כך כינו את הו צ'י מין, על משקל הדוד סם), ובמהלך נפילת סייגון כמה טנקים נשאו כרזה "כשצפון וייאטנמים צועדים לסייגון, אנחנו מובלים על ידי אדם שלא נמצא אתנו".
אם היינו שואלים את הו צ'י מין "האם חלומך התגשם" ו"האם אתה מרוצה מוייאטנם היום?" לפני כמה עשורים, סביר שהוא היה מתקשה לענות לאור מצבה הקשה של וייאטנם עד 1995. אבל מאז, הוא בוודאי מחייך שם בשמיים ומייחל שתמשיך בדרכה העכשווית – פוליטיקה קומוניסטית במדינה קפיטליסטית אחת.
