לכולנו יש תמונת הרים גבוהים ומושלגים בתפר בין סין לקירגיזסטן וטג'יקיסטן… אזור יפיפה ומרתק.
ואכן, רכס הטיין שאן (天山) ('ההרים השמימיים') שבמערב סין נישא לגובה 7,010 מ' מעל פני הים בפסגת חאן טנגרי ("אדון הרוחות", על גבול קזחסטן וקירגיסטן היום) ול-7,439 מ' בפסגת פובדי ("פסגת הניצחון", בתחומי קירגיסטן היום), והוא רק אחד המחסומים שעמדו בפני ההולך על דרך המשי; אחרים היו 'ההרים השחורים', רכס ההימלאיה, עליו יושבת טיבט, רכס הצ'יליאן (Qilian), הרי קונלון, מדבריות טקלימקאן, גובי, טארים ומדבריות מרכז אסיה, הנמצאים היום במרכז אסיה. נראה היה שלהולך ולרוכב היו בחירות רבות – אך הן היו בין מחסום גדול אחד לבין מחסום גדול יותר. גם המטייל היום בדרך המשי נתקל במחסומים אלו, והם הופכים להיות חוויות ואתגרים, יופי עוצמתי והתפעלות גדולה. אני אישית מתרגשת מחדש כל פעם שאני חושבת על חוויית הטיול בדרך המשי (ולא משנה אם זה קטע באוזבקיסטן או בקירגיסטן או בשינג דז'יאנג) וכל פעם שאני רוצה לבחור טפט אחר למחשב ונכנסת לצילומים משם!!
את המושג 'דרך המשי' טבע הגיאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן ב-1860, ובכך הצית את דמיונם של ההרפתקנים מחפשי האוצרות. על הדרך יובאו ויוצאו בעבר ההיסטורי מוצרים רבים, ביניהם המבוקש והנסחר ביותר היה חוטי- ובדי-המשי, והם שימשו השראה לפון ריכטהופן ברצונו לתת לדרך שם. כסקרנית וכהרפתקנית גם אותי היא משכה – הדרך. ומתחילת טיוליי במזרח התפתיתי ללכת עליה, לעקוב אחר הסחורה הפיזית והרעיונית שהגיעה מן המערב לסין וההפך. עד היום אני מסתכלת בשווקים, במוזיאונים, בספרים שעניינם אסיה וסין, מזה"ת ומצרים, דרך המשקפיים של "האם זה מקורי מכאן, או מיובא / מושפע מסחורה שהגיעה מרחוק". במאמר זה אני לוקחת אתכם אתי למסע בקטע המרכזי והמאתגר של דרך המשי…
תחילתה של דרך המשי בעיר צ'אנג אן (= השלום הארוך) שבסין, אשר לימים שונה שמה לשִׂיאָן (= השלום המערבי), שם שנשמר עד היום. הדרך נמשכה מצ'אנג אן (שיאן) אל מרכז אסיה ועריה כדוגמת סמרקנד, בוכרה ואחרות, ומשם דרומה לתוך הודו ומערבה לכיוון אנטיוכיה שבסוריה. היו לה המשכים לתוך אירופה, לתוך אפריקה ולחלקים בחצי האי ערב. אורכה הכולל של דרך המשי הוא כ-5,000 ק"מ, ויש לה קטעים מקבילים ופיצולים אחדים. פיצולי הדרך השונים נוצרו כדי לתת מענה לכל אותם מחסומים טבעיים, למשל כדי להימנע מלהיכנס לתוככי מדבר טקלימקאן שפירושו "המדבר שאין יוצא ממנו חי" היה להולך על הדרך לבחור בין לנוע מצפון למדבר או מדרומו, והאם לעלות על רכסי ההרים או ללכת ממש בשוליו. כלומר אנחנו צריכים להתייחס אליה כ"דרכי המשי".
הטקלימקאן (המדבר האיום והנורא, זה האווירה שהוא משרה סביבו) מוקף בהרי קונלון, רכס הפמיר (החלק הצפוני-מערבי של ההימלאיה) ורכס הטיין -שאן והוא מין אגן סגור. לטקלימאקן יש 'שני פתחים': האחד צר למזרח, אל מדבר הגובי, והשני מעבר הרים גבוה (3,752 מ' מעל פני הים) בין הטיין שאן לבין הפמיר. נכנסתי ויצאתי מהטקלימאקן בשני פתחיו, כמו סוחרת, ואני חייבת לציין שחשתי – למרות שנסעתי באוטובוס ממוזג לאורך שוליו – את עוצמת החום העז של האגן הסגור, את תחושת החנק, את האין ברירה שחש הסוחר שהגיע עד כאן. התחושות המלוות את הנכנס אליו הן תוצר היותו אחד ממדבריות החולות הגדולים בעולם (שטחו 270,000 קמ"ר). בחורף הוא מושפע מהרמה הברומטרית הנמצאת מעל סיביר, והטמפרטורה בו מגיעה ל- 20 מעלות מתחת לאפס!! לעומת זאת בקיץ, בשל מיקומו במרכז יבשת, חסום בהרים, ושקוע מעל 150 מ' מתחת פני הים הוא בוער בלמעלה מ- 40 מעלות!! לפני מספר שנים נחשפו בטקלימאקן מספר גופות חנוטות (שנשתמרו במצבן זה בשל החום העז והיובש) של אנשים שמוצאם היה כנראה מרכז אירופה ומזרחה – בעלי שיער בלונדיני או ג'ינג'י, עור לבן, כובעי מגבעת גבוהים – שהלכו על דרך המשי לפני 3,000 שנה!! מאפייני קבוצת 'המומיות' מלמדים שזו הייתה קבוצת סוחרים ונלווים – היו בה נשים וילדים, אולי אנשים שחיפשו מקום חדש לגור בו, אולי משפחות סוחרים שרצו לקבוע את ביתם קרוב יותר לדברים-סוחרים על דרך המשי. גורלם – מוות באמצע הדרך וקבורה במדבר – היה לא אחת מנת חלקם של ההולכים על הדרך!!
כל אלו הן סיבות להיות חבל ארץ כה נרחב – הטקלימאקן – כלל לא מיושב. זהו מדבר ציה במלוא משמעות המילה ורק בשוליו עברה דרך המשי ונבנו יישובים. דוגמה לכך היא העיר טורפאן היושבת בתוך נאת המדבר הגדולה של הטקלימאקן (ובשוליו) ובירת הענבים של מרכז אסיה. כיוון שמקומה בשולי המדבר, המנקז לתוכו כמויות גדולות של מים מן הרכסים המושלגים בפסגותיהם רוב עונות השנה, היא ניצלה לאורך ההיסטוריה וגם היום את המים. ניצול המים הצריך את לכידתם, לפני שהם נבלעים בתוך חולות המדבר, והזרמתם אל מערכת תת קרקעית (קארז), בה הטמפרטורה אינה משתנה באופן קיצוני והאידוי קטן יחסית. גם רחובות טורפאן מרושתים בתעלות פתוחות, בהן מכבסים, מנקים, שוטפים, ומצננים את העיר. דרך צינון נוספת הם סככות הגפנים הרבות, והעצים והצמחייה המשווים לעיר אווירה ירוקה ונעימה. טורפאן היא אחת הערים היותר אותנטיות על דרך המשי, למרות ניסיונות אכלוס מסיביים מצד השלטונות הסיניים מצד אחד, ההרס הרב שנגרם לה ברעידות האדמה הפוקדות את האזור מצד שני והכובשים השונים שעברו בה והשאירו את חותמם מן הצד השלישי. ההליכה בסמטאותיה היום מתחת סוכות גפנים מלווה בצלילי מים זורמים, ואפשר אף לבקר בכרמים ובחדרי יבוש הענבים הנמצאים בקומה השנייה של הבתים.
אם נחזור אל הסוחר על דרך המשי בעת העתיקה, הרי שהברירה שעמדה בפניו הייתה להקיף את הטקלימקאן בשוליו הצפוניים, על גבול ההרים, או לטפס על הטיין שאן או על הקונלון, שניהם לא נוחים וקלים לתנועה. לכך מצטרפת העובדה שבנוסף למחסומים הפיזיים היו תנאי מזג האוויר לא כל כך ידידותיים: מדבריות מרכז אסיה ורכסי ההרים הגבוהים שנוצרו כתוצאה מתנועת היבשות קפואים בחורף, הנמשך מאוקטובר ועד מאי (ולעתים עד יוני-יולי), ובוערים בקיץ, בין יוני לספטמבר, וגם אז, ההפרשים בין פסגות הטיין שאן או הפמיר לבין המדבריות הכלואים יכול להגיע לכדי 30 או 40 מעלות!! דרך המשי שנחשבה מאות בשנים כדרך מסחר חשובה ביותר – הייתה בעצם מושבתת חודשים רבים בשנה, וגם לנו המטיילים עליה יש "חלון הזדמנויות" קטן ביותר בו אפשר לטייל – ביולי עד ספטמבר – עם מעילים מצד אחד וגופיות מצד שני!!
על דרך המשי נעו שיירות סוחרים שאורכן הממוצע היה כ-5 ק"מ, כשהן נושאות סחורות שונות: משי, אבנים טובות, יהלומים, תבלינים, נייר, בדים וסחורות אחרות. בנוסף לסחורות עברו על דרך המשי גם דתות ורעיונות דתיים, תרבותיים, אמנותיים, אידיאולוגיים, אנשים ונזירים, כמרי זן והרפתקנים, חוקרי עולם ו'פריקים' שונים. גם קבוצות אוכלוסייה נדדו עליה, למשל במאות ה- 2–3 הגיעו ההונים עד החומה הסינית, ובעקבות הגעתם התרחשה נדידת עמים גדולה, ובמאה ה-13 נעו המונגולים דרומה, ודחקו אוכלוסיות אחרות אף הן דרומה לאזורים אחרים. כבר סביב שנת 1070 לפני הספירה נסחר משי עם מצרים (משי סיני התגלה בחפירות במצרים, גם חשיפת הגופות החנוטות תומך בתאריך זה). ההיסטוריון היווני הרודוטוס מדבר על הכנת דרך מלכותית פרסית, שאורכה 2,857 ק"מ, בין העיר שושן (סוזה) לאיזמיר שבטורקיה – ללא ספק הקטע המערבי של דרך המשי. הרודוטוס מספר שלהגיע אל סוזה לקח לסוחרים שלושה חודשים, ולשליחים המלכותיים שרכבו על סוסים לקח רק 9 ימים. בתקופה הרומית, זמנה של תקופת שושלת האן הסינית (130 לפני הספירה), הוקמו שגרירויות סיניות במרכז אסיה בפקודת הקיסר הסיני וו. הקיסר וו ביקש לפתח את המסחר עם מרכז אסיה, ובעיקר עם הערים פרגנה (שבאוזבקיסטן היום) ופרתיה (שבקירגיסטן היום), שם ניתן היה לרכוש סוסים למטרות מלחמה. במקביל התפתחו קשרי המסחר עם האימפריה הרומית, אליה נשלחו שגרירים מסין (שכונו על ידי הרומים 'סרס') ויובאו בדי משי (להלן).
גם ההיסטוריון הרומי פלורוס ששירת תחת אוגוסטוס קיסר (27 לפני הספירה) תיאר את ביקור השגרירים הסיניים באימפריה: "אפילו אומות העולם אשר אינן כפופות לשליטת הקיסר נפעמו מגדולתם והעניקו כבוד לעם הרומאי, כובש המדינות הגדול. כך גם הסקיתים והסרמטים … ואפילו הסרסים הגיעו, וההודים השוכנים מתחת השמש הביאו מתנות של אבנים יקרות, פנינים ופילים". לאחר כיבוש הרומי את מצרים (30 לפני הספירה) מצוין שהתפתח המסחר בין רומא לבין הודו, דרום מזרח אסיה וסין, ואף שברומא התעורר ביקוש רב למשי סיני ה"גדל על עצים"; פיליניוס הזקן (23–79 לספירה) כתב: "הסרסים (= סינים) ידועים בחומר דמוי הצמר שהם משיגים מיערותיהם. אחרי שהם משרים את עלי עצים אלה במים הם סורקים את הסיבים הלבנים מהעלים… ומאפשרים לעלמה רומית ללכת בבגדים שקופים בציבור". הסנאט הרומי הוציא צווים נגד הליכה בפומבי במשי, בעיקר מטעמי מוסר, אך גם בשל העובדה שהמשי נלבש על ידי המעמד העליון, הקיסר ובני ביתו, ובגדים אלו נחשבו לביטוי של סטטוס. גם בספרי ההיסטוריה הסיניים של האו האנשו מתוארים חילופי סחורות בין צפון מערב הודו לאימפריה הרומית באותה תקופה.
סוחרים, רצוי להבהיר, לא רכבו את כל הדרך מצ'אנג אן (שיאן) לאנטיוכיה – מרחק שלפי המקורות לקח לשיירה כשנה וחצי עד שנתיים: כל אחד מהם נע מעיר מגוריו על הדרך מספר תחנות דרכים (קראוונסראי), החליף ומכר סחורות, וחזר כלעומת שבא. חלק מן הסחורה נמכר הלאה לסוחרים שהובילו אותה לשווקים יותר רחוקים. ברוב הקראוונסראי היה שוק, בו הוצבו סחורות שהובאו על ידי סוחרים שונים והוא היה פתוח לכל, ולעתים קרובות מהשוק צמח יישוב, ומהיישוב צמחה עיר… חלק מהקראוונסראי היו ממוקמים בערים או במרחק מה מהן, ושווקיהם היו הומים בסוחרים ובאנשים מן העיר ומבקרים מזדמנים, וחלקם ניצב על אם הדרך, מרחק ימים רבים מכל מקום יישוב, והשוק (והאכסניה, והאורוות, ושאר השירותים) – שימשו רק את אנשי הסחר.
במאי 2010, בזמן טיול בארמניה, ביקרתי בקראוונסראי שכזה, שהשתמר היטב במעבר סלים פאס, על דרך המשי. הקראוונסראי ניצב על אם הדרך, בגובה 3,000 מ', מוקף הרים שבקפליהם שלוגיות לבנות. הוא בנוי באבני בזלת מקומיות, מקירות עבים במיוחד כהגנה מן הקור והרוחות העזות, דבר המשרה אווירה כהה מאוד למי שנכנס לתוכו. במרכזו מרחב מוארך – כנראה מקום השוק – ולשני צידיו תאים לסוסים עם אבוסים ומקום לקשירת החיות. כשביקרתי במקום היה מזג האוויר במישורים התחתונים שמשי ונעים וטיילנו עם חולצות בלבד, ואילו במעבר סלים היה ערפל כבד ודי קר וכולנו לבשנו כמה שכבות של בגדים ולא ראינו במרחק של מטר קדימה. הסוחרים היו מבלים בקרוואנסראי ימים אחדים, ומעבר לעניין הפונקציונאלי של החלפת בהמות, מנוחה, אוכל, נשים, קניית אוכל ושתייה, סחורות ועבדים, היה המפגש גם מקור לרכילות ולחדשות… כך עבד העיתון של אותם ימים!
לעתים אני מפליגה בדמיוני וחושבת עצמי סוחרת לרגע, עייפה מיום רכיבה ובהמותיי עמוסות סחורה יקרה ואקזוטית, נפגשת בקרוואנסראי עם סוחרים אחרים – חלקם מכריי וחלקם אנשים שלא פגשתי עד כה, יושבת על כוס קפה חם ומשוחחת על הסחורה, בוחנת, שואלת, מתעניינת, מספרת ושואלת על מה שהיה ומה שנשמע, מקור הסחורות ואיכותן… ובשל מזג האוויר ההפכפך אולי אפילו "אצטרך" לשהות כך כמה ימים, וואו. זה ממש מרכז העניינים..
רק מעטים הלכו לכל אורכה של דרך המשי, ובהם מגלי עולם והרפתקנים כמו מרקו פולו (ואביו ודודו) מונציה וויליאם מרובוק. את מרקו פולו כולם זוכרים, כי הוא השאיר אחריו ספר אותו הכתיב לחברו לתא בכלא, אחרי שחזר לאירופה מסין. בספר מצוינים מקומות וחוויות שעבר ב-17 שנותיו בסין, כחברו וכאורחו של קובלאי חאן, הקיסר של שושלת יואן. את ויליאם מרוברוק פחות מכירים. הוא נסע בין 1253 ל-1255 מעט לפני מרקו פולו, כשליחו של לואי ה-9 מצרפת, על מנת לנצר את האימפריה המונגולית.
במאה ה-8, ימי שושלת טאנג בסין והאימפריה המוסלמית הגדולה בכל רחבי אסיה והמזרח התיכון, הייתה תקופת השיא של הדרך, וזאת בשל שליטה אחת כמעט לכל אורכה – דהינו, שפה אחת, מטבע אחד, חוקים מסודרים ומובנים!! גם בזמנה של האימפריה המונגולית (מ-1215 ואילך) ששלטה מסין, מרכז אסיה ומערבה, עד מזרח אירופה והים התיכון, הדרך הייתה 'בבעלות' אחת, דבר זה יצר רשת מסועפת יותר של 'דרך המשי'.
עם נפילת האימפריה המונגולית השתלטו הטורקמנים על דרכי המסחר המערביות, זאת לצד העובדות ש"המגיפה השחורה" פשטה באירופה ואירופה היתה עסוקה בהישרדות ולא במסחר וכלכלה "יוקרתית", עליית שושלת מינג לשלטון שנטתה להסתגר בפני העולם, ופתיחת הדרך הימית (כלומר היכולת לשוט ולחצות אוקיינוסים), הופסק המסחר בין סין לאירופה דרך היבשה.
טיול על דרך המשי (בימים אלו) מפגיש אותנו עם כל אותם 'סחורות' שעברו עליה: משי, אבנים טובות, יהלומים, תבלינים, נייר, בדים וסחורות אחרות וגם מלונים ואבטיחים, ביצים, צאן ובקר – את כולן אפשר לראות, להריח, לטעום ולקנות בשווקים, במסעדות ובבתים של האנשים החמים והנחמדים החיים באזור. את הגמל הדו-דבשתי, "הרכב" של שיירות הסוחרים, אפשר לראות בכל מקום. זהו מין בסכנת הכחדה חמורה – 950 גמלי בר נותרו בצפון-מערב סין ובמונגוליה. הוא גבוה יותר מהגמל שאנו מכירים באזורנו (למעלה מ-2 מ') ומשקלו הממוצע כ-725 ק"ג. ובסתיו, עונת הייחום, הוא עשוי לנשוך, לירוק ולנסות לשבת על גמלים אחרים, זהירות!!
גם עם ההשפעות הדתיות, התרבויות, האמנויות והאידיאולוגיות ניפגש במספר מקומות. למשל במערות בזקליק שליד טורפאן ולרגלי ההרים הבוערים צוירו פרסקאות מרהיבות, טכניקה שהובאה מן המערב, אך גם הפרטים מאפיינים אידיאולוגיה דתית ואמנותית מערבית וגם אסייתית. במערות דונחואנג (מו גאו) – אחת מנקודות ההתפצלות של דרך המשי ל"סעיף צפוני" ו"סעיף דרומי" ובעקבות כך מרכז תרבותי ומסחרי ראשון במעלה – מימנו סוחרים עשירים אמנים בודהיסטים, אשר ישבו במקום וציירו וגילפו באבן בעשרות מערות. אלפי ציורי קיר והגילופים נשתמרו בזכות האוויר המדברי היבש ובשל העובדה שהן היו סגורות מהעולם עד גילוין במאה ה-19. גם כאן אפשר לראות את ההשפעה ההדדית בין המקורות האירופים, הנוצריים והפאגאניים, המרכז אסיאתיים, השאמאניים והמוסלמים, והסיניים למן המאה ה-2 לספירה ועד המאה ה-15. עושר של צבעים, טכניקות, דמויות, פריטים ונופים משלבים מזרח ומערב..
כמובן שאין הטיול באזור זה של העולם שלם, אם לא נכיר את קבוצות האוכלוסייה השונות, אף הן תוצר משנה של דרך המשי: הקבוצה המשמעותית והגדולה שאנו פוגשים לאורך הטיול הם האויגורים – צאצאי נוודים טורקיים, מוסלמים מתונים, אשר לאורך ההיסטוריה היו לפרקים בשליטת סין הגדולה. אבל גם קבוצות מוסלמיות אחרות כקזחים, קירגיזיים, טג'יקים, טורקמנים יותר מודרניים חיות באזור, במאהלי יורטות או בצריפים – רבים מהם נדחקו לפינת עולם זו, שהיא קצה הרחוק של סין, הרחק מעין השלטונות, ומצאו כאן מקלט. אלו הן קבוצות קטנות שהגיעו במאות השנים האחרונות, המשמרות את אורח חייהם ונטמעות אט אט זו בזו. לרבים מהם אין מעמד חוקי, והם יושבים ומחכים לו. בשנים האחרונות ממשלת סין מעסיקה חלק מהגברים בפרויקטים גדולים ברחבי אסיה, חלק מהרעיון האדיר שלה לפתוח שוב את דרך המשי… ההבטחה תמורת עבודתם היא מעמד רשמי וחוקי יותר.
(((((((((גם אנשי דת מתגלים לנו במפגש עם ההימלאיה (או יותר נכון רמת טיבט, שהיא חלקה הנמוך של ההימלאיה) – במנזרים ובמקדשים השונים. חלקם בודהיסטים-הודיים (טרוודאים), לבושי גלימות ארוכות, חלקם בודהיסטים-מאייניים (מן הזרם הצפוני, המעט יותר פשרני), וכמובן שילובים שונים של הבודהיזם הטיבטני (לאמהיזם) עם שמאניות, זן, ואמונות קדומות אחרות. החוויה העוברת עלינו, המבקרים המערביים החד-פעמיים, מרגשת במיוחד כשאנו נקלעים לתוך אירוע בודהיסטי בעיצומו: דיבייטינג, ויכוח מושכל לפי חוקי דיון נוקשים וברורים של מאות נזירים בחצר מנזר אחת, או תפילה שבועית בישיבה על רצפת החלוקים של חצר המקדש, או 'הילולה' חגיגית במלווה בטקס רב עוצמה.. כמו זה שחוויתי, כמעט במקרה, כמטיילת, במנזר שאליו נקלעתי כמעט בטעות. התפילה של עשרות נזירים, רובם ילדים ונערים, לבושי אדום ומגבעות צהובות, נערכה כשהם ישובים על רצפת החלוקים הגסה והרחבה וכללה חזרת הנזירים ופרחי הנזירות על מנטרה קבועה בעוד נער אחד, מגודל גוף, קורא את מילות התפילה, המתקדמת לאיטה, או במנזר לברנג, שם נערך טכס חשיפת טנגקה על צלע ההר מוקדם מאוד בבוקר, לקולות תופים, ובנוכחות הלאמה ובני לוויתו. על מנזרי הרמה הטיבטית ארחיב במאמרי הבא.. חכו ועקבו.
במפגשנו על דרך המשי עם ה'סחורות' אנו חווים, ולו במעט, את מה שציפה לו, לסוחר, בשיירה של 20 גמלים, המתנהלת לאיטה בדיונות החול הגבוהות, בחום קופח, תוך ציפייה לעלייה הבאה על ההרים, למעט רוח קרירה וטמפרטורות נעימות, וכרי דשא נרחבים עד קצה האופק מאוכלסי יאקים. הרים מושלגים ושלוגיות בודדות, יערות מחטים מרשימים, מעברי הרים מקודשים, כפרים ציוריים ומבודדים לצד מנזר חשוב וגדול, ששירת נזיריו נשמעת למרחק. המרחקים, הקצביות של השיירה – אני חשה אותם וגם אתם, כשתגיעו לאזור, תרגישו איך הם הופכים כמעט לטבע שני.. מה שנקרא חוויה מעולם אחר!
