על גג העולם יש גם לובשי גלימות אדומות – סיפור מסע של שתי גרציות ישראליות / ליאור עלמא וקסלר

העולם מודע לאנשי 'הגלימות הצהובות' (הגלוקפה, Gelugpa order), המסדר הגדול ביותר בטיבט (Xi Zang), בזכות הגורו שלהם, איש מדהים, חכם, מעודד אי-אלימות, חייכן ושמח, אשף תקשורת ומדיה — הדלאי לאמה (Dalai Lama; אוקיינוס החוכמה). אבל ספק אם רבים יודעים שאין טיבט מִקשה דתית-פילוסופית אחת, אפילו השיוך הפילוסופי-דתי של רוב מאמיניה ללאמהיזם טיבטי אינו חד הוא, ולדלאי לאמה אין הגמוניה בה. אנשיה דתיים מאוד, ואקט דתי הוא הדבר הכי אִינִי שיש. יש בה 'גורואים', מסדרים 'דתיים', מנזרים ומקדשים, ולא כולם של חסידי הדלאי לאמה. אלא שהוא הפך לסמל החופש, החירות והעצמאות הטיבטיים.

יעל ואני יוצאות לדרך

אז יצאנו, שתי בנות, יעל ואני, לחפש אחר 'דלאי לאמה' אחרים, יצאנו לחפש טיבט אחרת, אוטנטית יותר, רחוקה מהמדיה, רחוקה מהודו, רחוקה ממושבות הגולים. ועוד לפני הכל, נישבו עינינו אחר השמיים הכחולים העמוקים, אחר המים השקופים הירקרקים-סגולים, אחר האוויר הצח, אחר הבידוד והקור שיש להם איכויות של בריאות, אחר קיפאון הלילות ורמזי החורף שאינם עוזבים אפילו כשקיץ, אבל בעיקר הם נישבו אחר האנשים הטיבטים. נפשי יצאה אליהם וליבי איים להתפוצץ מיד עם נחיתתי בלהאסה (Lahasa), בירת טיבט, שהיא המדינה הגבוהה ביותר בעולם (ממוצע של 4,000 מטר מעל פני הים; להאסה נמצאת בגובה 3,595 מטר). לא סתם היא כונתה 'גג העולם'.

טיבט נחשבת היום לפרובינציה סינית ותושביה לנתינים סיניים; ההגעה אליה אפשרית בטיסה, ברכבת מהירה או בדרכים יבשתיות מסין. אפשר גם להיכנס אליה מנפאל, דרך הגבולות היבשתיים, אם כי הסינים אינם מקלים על הנכנס בדרכים אלו, והם בודקים תכופות את המטיילים בתחומי טיבט (לא שאי אפשר להתחמק, אבל לא נעים). במטוס, לצד אנשי עסקים סיניים רגילים, ישבו לצדנו טיבטיים, בחליפותיהם הפשוטות, בפניהם צרובות שמש, ובחזותם המעט יותר גרמית מזו של הסיניים. רבים מהם עמוסי חבילות, רובן ארוזות בניילונים או בנייר, מלופפות חוטים ומסקנטייפ. האוכלוסייה הטיבטנית המקורית (סין הרי מיישבת האנים [סינים אוטנטיים] בתחומי טיבט מאז 1959, אך מהלך זה לא צולח — ההאנים לא ממש רוצים לחיות פה) היא ענף של הגזע המונגולואידי, שלפי אחת האגדות אלה בני שבט סיני שמרד בממלכה הגדולה בימי שושלת סיא, והוגלה לרמה הטיבטית, כאן הוא פגש בשבטים אחרים, בני גזע מקומי, שישב אף בערבות מונגוליה ובערבות הקרות של רוסיה, והתערבבו עמם. השבטים השונים והממלכות הקטנות שהתקיימו בתחומי הרמה הטיבטית התאחדו למדינה במאה ה-9 לספירה, תחת המלך סונג סאן גאמפו (Song Tsen Gampo), בן שושלת עמק הירלונג (Yarlung Valley Dynasty), שקבע אף את להאסה כבירה; הוא עודד את פיתוח הכתב והפך את העם למיקשה אחת שיש לה 'תרבות ודת' אחת. בתקופתו ולאחריו, בתקופת השושלת שייסד, נערכו הסכמים מדיניים עם נפאל, שבמסגרתו הוא נישא לנסיכה נפאלית, בריקוטי דווי (Bhrikuti); ועם סין, ממנה הוא קיבל את אשתו השנייה, הנסיכה ואן צ'אנג (Wen Cheng), בתו של הקיסר טאי צ'ונג משושלת הטאנג. לשתי נשים אלו נוספו עוד שלוש נסיכות טיבטיות. בעקבות נישואיו לנסיכה הסינית הוקם מנזר הג'וקהאנג (Jokhang; בטיבטנית טסוּגְלאקאנג), שבמרכז להאסה, הנחשב עד היום למקדש החשוב ביותר של זרם הגלוקפה ('הגלימת הצהובות'; Gelugpa) בטיבט; אם כי גם על כך אין הסכמה ויש הטוענים שהמנזר נבנה דווקא לכבודה של הנסיכה הנפאלית. בכל מקרה, למאמינים אין הדבר עקרוני: בקומם בבוקר מוקדם, קודם לזריחה, כשעוד קר מאוד, הם מתחילים בטקס הפרטי שהם — ללכת את הקוֹרָה הגדול (Kora; מסלול מקודש סביב המנזר) בהליכה רגילה או בהליכה מלווה בהשתחוויות. רבים מהם ממשיכים את הטקס שהחלו בו לכל אורך היום, וכששבנו אל הכניסה הראשית, לאחר שהקפנו עימם את הקורה הגדולה פעם אחת, ולאחר שהקפנו את הקורה הקטנה פעם אחת, תוך כדי סיבוב גלגלי התפילה הענקיים, ולאחר שביקרנו בתוך המנזר כחלק מזרם מבקרים אין-סופי ותוך דחיפות והתחככויות, הם עוד היו שם — ממשיכים להשתחוות ולהקיף את הקורה הגדולה. היום התקדם, הדוכנים הססגוניים עמוסי סחורות נפתחו, ארוחת הבוקר נסתיימה והצהריים היתה בשיאה, והם המשיכו בהשתחוויותיהם.  

מסדרים דתיים ברמה טיבטית אחת

כיוון שמטרתנו היתה לחפש אחר מנזרים שאינם שייכים לזרם זה, היינו צריכות לעזוב את להאסה, שהפכה במאה ה-20 לביתו הבלעדי של הדלאי לאמה ושאר המנזרים של הזרמים האחרים נדחקו ממנה אל ההרים. הטיבטיים כל כך דתיים, שאין זה מחזה נדיר לראות טיבטית הולכת מוקדם בבוקר, לבושה בגדים 'אופנתיים' ומסובבת גלגל תפילה אישי, כל הדרך אל מקום עבודתה, בבנק. הם אף מקדישים את ימיהם לעלות למנזרים שונים, זאת גילינו בחשיכה, מוקדם מאוד בבוקר, כשהתייצבנו בתחנת האוטובוסים. התחנה, שהיתה בעצם רחוב אחד צר וארוך, ללא שילוט המורה על יעדי הנסיעה, היה מאוכלס במיניבוסים רעועים ואוטובוסים. חיפשנו אחר האוטובוס שלנו, לצורפו (Tsurphu), כשאנו עוברות אוטובוס אוטובוס ושואלות את היושבים או הישנים בו ליעדו. כמחצית מיושבי האוטובוס היו 'עולי רגל' לצורפו, היעד שלנו, ולמרות שהם היו חצי-רדומים הם המשיכו לסובב את גלגל התפילה הקטן שלהם; גופם לבוש צ'ובה (הבגד המסורתי הטיבטי), לצווארם היה עטוף צעיפים לבנים (קאטה), אותם נהוג לכרוך על עמודי הקוֹרָה, ובשקיותיהם (מה שהסתבר אחר כך) היו חמאת יאק ודגלים בארבעה צבעים: צהוב, ירוק, אדום וכחול, אותם יש להניף בין ההרים, במעברים, בין גבעות, בין עמודים. רוב האוטובוסים קטנים (כ-28 מושבים), והם יוצאים כל בוקר ליעד מרוחק אחד, ולאחר שהנהג נח ביעד הסופי מספר שעות, הוא עושה את דרכו חזרה עם המיניבוס והנוסעים, אל עיר הבירה. אם בכנוותך להישאר ביעד כלשהו או להתחיל ממנו טרֵק כדאי להבהיר זאת לנהג, שלא יחכה ויחפש אחריך. היינו אדיבות לנוסעים, ושפת הסימנים ומעט סינית הספיקו כדי שנבין שהמושבים לצדם, לפניהם ואחריהם תפוסים. סוף האוטובוס עמד ריק (ואחר כך הבנו למה). אין שעת יציאה. כשהאוטובוס מלא יוצאים. כך שהיה זמן לרדת ממנו, לקנות מצרכי מזון טריים בדוכנים שהחלו להיפתח ברחוב ואצל הרוכלים שניגשו לחלונות האוטובוסים: כעכים טריים שזה עתה נאפו, פירות כבננות ותפוחים, דגים מעושנים, בשר יבש, צ'אמפה (לחם משעורה קלויה) וכמובן תה (מחלב יאק המאוד שמן), שריחו הבריח את יעל למרות שמאוד חשקה בתה או קפה. אני הייתי אמיצה וניסיתי לטעום ממנו (וזו לא הפעם היחידה, התה מוגש כחלק מהכנסת אורחים ורצוי שלא להעליב את המארח). המלצתי — אל תשתו את התה, אם אינכם חייבים.  

יצאנו לדרך. האוטובוס המלא לא מנע מהנהג לעלות מדי פעם נוסעים נוספים בעמידה והצפיפות הלכה וגדלה. וכשעצרנו לאסוף סחורה זו או אחרת, המשיכו כולם לשבת בתוכו בשקט עד שההעמסה תיגמר. חלקה הראשון של הדרך, בעמקים שממערב ללהאסה, היתה נוחה, ועל כביש סביר ולכן היא עברה בנוחות יחסית (ממדיהם של הטיבטיים, וגם של השמנים שבהם, מאוד קטנים ביחס לממדינו אנו, ועל חמשת המושבים שבספסל האחורי ישבו ארבעה. אך עם עליית הלחץ באוטובוס החלו העומדים ללטוש עיניים למושב 'הריק' ולבסוף אנו החילונו לשכנעם לשבת. הטיבטיים הם אנשים עדינים והם סרבו להצעה. אנחנו כמובן הודינו לאלי טיבט ולכל האלים המוכרים לנו, שכן מושגי הניקיון והאסטטיקה של המקומיים אינם קרובים לאלה המערביים וגם כך זה לא היה קל. בסופו של דבר ישבנו שבעה על חמשת הספסלים: שניים ישבו על ברכי המרכזיים).

מערכת יחסים טעונה סין-טיבט

עברנו בכפרים הבנויים לצד שדות שאדמתם סחף טובה ועמוקה, בתוך עמק נהרות ויובליהם, ומגדלים תירס, פלפלים, חיטה ודורה. זה היה חלק מ"המצב החדש בטיבט". טיבט היתה תחת שליטת סין עד 1911, אז נפסק שלטון הקיסרות והחלה הרפובליקה הראשונה, שלא הצליחה להשליט עצמה על כל אזורי סין. טיבט, כמו אזורי שוליים אחרים, ראתה עצמה משוחררת מהאימפריה הסינית הגדולה. ב-1950, בעקבות עלייתו של מאו טזה טונג לשלטון, נכנס לאזור 'צבא השחרור'. השלטונות הסיניים החדשים והשליט הטיבטי — הדלאי לאמה — הגיעו להסכמה שעד 1959 סין תשלוט באמצעות כוחותיה בטיבט, אך ההנהגה הדתית, החברתית והפוליטית תיוותר תחת המנהיגות הטיבטית. ב-1959 פרצה התקוממות בטיבט, שעל מניעיה, היקפה ותוצאותיה, חלוקות הדעות. בעקבות ההתקוממות נשלחו לטיבט 'המשמרות האדומים', והם השליטו טרור על התושבים, הרסו מנזרים (מכ-1500 מנזרים ב-1950 לכ-20 לפני שני עשורים; ר' טבע הדברים 15), אסרו פולחן וטקסים דתיים ופוליטיים, יזמו רפורמה אגררית, בה בין השאר נכפו גידולים חקלאיים על החקלאים (גידול חיטה במקום שעורה, למשל, שהיום ברור שלא הצליחה והוגבלו ראשי הבקר למשפחה), ופורקו אחוזותיהם הגדולות של המנזרים, תחת הסיסמה ש"1500 שנות צמיתות של הטיבטיים למנזרים הסתיימו". הדלאי לאמה וקבוצה גדולה של מאמיניו, וכן מאמינים רבים מזרמים בודהיסטים-טיבטיים אחרים, נסו על נפשם לצפונה של הודו, שם הם בנו מושבות גולים, המקיימות אורח חיים טיבטי על אדמה זרה. בשנים האחרונות, אחרי הדחתו של רן רונג, השליט הסיני של פרובינצית טיבט, וכחלק מיישום הרפורמה הראשונה שגובשה לאחר מות מאו טזה טונג, בימיו של דאנג סייאו פינג, פורקו הקומונות שהוקמו על אדמת טיבט, שחלק גדול מעובדיהן היו האנים שהוגלו מחלקיה האחרים של סין, האדמות הוחזרו לבעליהן, והותר להם לחזור לגידולים המסורתיים הטיבטיים, הופסק האיסור על מספר בעלי חיים למשפחה ואף הורשו הטיבטיים לשווק את התוצרת החקלאית דרך משווקים או למכור אותה בעצמם בשוק החופשי. כחלק מהרפורמה התעשייתית ('הרפורמה השנייה') הורדו המסים והוגדלו הסובסידיות.

יוצאות אל כרי הדשא הגדולים

נוף המישורים, שהוא די אשלייה, כי הרי חבל טיבט היא רמה גבוהה לה רכסים רכסים, השתנה כאשר עזבנו את הכביש הראשי העובר במרכז עמק, והחילונו לטפס על שולי רכס נינֶשן טאנג לֶה (Nynechen Tanglhe Range), ששיאו 7,111 מטר. הדרך הפכה קופצנית ומלאת בורות, דבר שלא גרם לנהגינו להאט, ואנו שישבנו בחלק האחורי של האוטובוס קפצנו לפי קצב הנסיעה. רכס הנינשן טאנג לה הוא אחד הרכסים הקדושים במרכז טיבט והאל לו סוגדים — אל לבן הרוכב על סוס לבן, חצי מחויך — שמו כשם ההר. משני צדי הדרך נישאו פסגות חשופות, ולאורכה קצרו המקומיים עשב למאכל בהמות לקראת החורף, רכבו על סוסיהם (כלי הרכב המקובל כאן), רעו את היאקים בשדות התלולים שלצד הדרך, ועבדו בחלקות האדמה הקטנות שלצד הבתים. בשולי הכפר האחרון לפי הכניסה לערוץ צר יחסית, מוקף קירות זקופים, ששמו נאנינג (נבנה ב-1327) ראינו בית ספר ומנזר קטן; יעל ואני הסתכלנו זו על זו, והחיוך שעלה על פנינו לימד על תאוותינו לבקר כאן. סומן. נחזור.  

מרחוק, לאחר כארבע וחצי שעות נסיעה והפסקה של רבע שעה, ולאחר שעברנו את נאנינג, נראה המנזר כשארבע צ'ורטים (סטופות בטיבטית) צבועים לבן, ירוק וזהוב וראשם מוזהב, בארבעת פינותיו. בעבר היו המנזרים עשירים יותר מאשר היום (גם לאחר הרפורמות של דאנג ומחליפו ג'ון זמין), משום שאדמות רבות, על יושביהם הוחכרו לאצילים טיבטיים ולאיכרים עשירים (ששילמו בתוצרת או 'בהתנדבות' לצבא). המנזרים הנראים היום בטיבט, כמו צורפו, סרה (Sera Monastery) ודרפונג (Drepung Monastery) שבשולי לאהסה והג'וקהאנג (Jokhang) שבמרכזה, כמו גם ההרוסים שבהם התחדשה הפעילות הדתית כמו גנדן (Ganden Monastery) שממזרח ללהאסה, שרדו כי שיתפו פעולה עם מעשי השלטונות הסינים או נמנעו מלהתערב פוליטית או צבאית או שהורידו פרופיל ונכנעו לתכתיבים סיניים שונים; כאימרה הסינית העתיקה "כשהרוח נושבת בחוזקה מתכופפים יותר". היום הסינים, אשר בנו מחנות צבא רבים ותחנות ראדר ותקשורת, מנסים לרצות את הטיבטים החיים בתחומי המדינה: משקמים תשתיות, מסבסדים חקלאים, מתקנים ומקימים מחדש מנזרים, מאפשרים חופש תנועה יחסי לתושבים ונותנים אוטונומיה דתית-רוחנית וחופש פולחן גדול יותר. הם אף מעודדים שימור המסורת המקומית ותיעודה.

עם התקרבנו, גילינו כי המנזר צבוע בצבעים כהים של אדום אדמה וחום, גרמי המדרגות לבנים, ועמם מהדהד פס לבן הנמצא במקומו של הכרכוב. הגגות שטוחים, מוזהבים, ועליהם, כמו במנזרים אחרים בטיבט, בעיקר הגו'קהארט והסרה, נישאים סמלים מוזהבים אופייניים ובהם גלגל הזהב בעל שמונה החישוקים, המסמל את שמונת השלבים בדרך הבודהיסטית אל ההארה. המנזר יושב בתוך ואדיון קטן, סגור משלושה עברים, בגובה 4,480 מטר, על הדרך לימת המלח נאם טסו (Nam Tso), שהמשכה אפשרי רק ברכבי 4X4 (לאנד קרוזר בלשון הטיבטים). ימת המלח היא השנייה בגודלה בסין, והיא נמצאת באגן בתוככי רכס הנינשן טאנג לה – על אחת הדרכים לחצות את הרכס.

מנזר צורפו ומסדר הקראמפה

מנזר הצורפו שנוסד בתחילת המאה ה-12 הוא המנזר השלישי השייך לזרם הקרמאפה, לאחר שמייסדו דוסום קהיאנפה הקים את הראשון בעיירת הולדתו — קאם (Kam). צורפו הפך להיות המנזר המרכזי של הזרם לאחר מותו של הגורו (הלאמה קרמאפה, Karmapa) הראשון. זרם הקרמאפה הוא זרם מישנה לאחד מששת הזרמים הלמהאיסטים של טיבט (מסדרים), הקיימים היום. הזרם ממנו הוא מסועף – זרם הקגיופה (Kagyupa order, 'זרם הציווי שמעבר'), כונה 'זרם המצנפות האדומות'.

הלאמה קרמאפה ה-16, ריגפאי קרמאפה, נפטר בשנת 1981 בשיקגו, וארבעה נזירים חשובים היושבים בתחומי המדינה הסיקית, בצפון הודו, יצאו לחפש אחר יורש — לאמה חדש. נוהג מינוי הדלאי למה מוכר למערב בעקבות סרטים וספרים; הרביעיה חיפשה תינוק, שזה עתה נולד בנסיבות מיוחדות ושהתנהגותו שונה. המיועד ללאמה קרמאפה ה-17, נולד, לפי דברי אמו, כשעורבים עפים מעל האוהל וצועקים 'קוטונג, קוטונג' (שפירושו לאמה). עורבים אצל הטיבטנים הם סימן מובהק להתרחשות יחודית. הרביעיה גילתה אותו כשהוא צעיר מדי, ובשל מותו בתאונה מסתורית של אחד מהארבעה, כחודש לאחר גילוי המיועד, גרמה לרבים לפקפק בבחירה, ולכך הצטרפו הסינים, שניסו לעצור את ההכתרה. למרות כל זאת, במרץ 1994 הוכרז הלאמה קרמאפה, טנזין שֶנְטסה (Tenzin Chentse). לימים טנזין שֶנְטסה נודע כטיי דורג'ה (Thaye Dorje), והוא נכנס לתפקידו באופן פעיל כשהיה בן 14, בשנת 1999, כ-18 שנה לאחר שמת קודמו. זהו המנהיג הדתי היחיד בדרגת גורו (לאמה) החי בתחומי טיבט היום, שאר המנהיגים חיים במדינה הסיקית בהודו ובארצות אחרות, ב'גולה'.

זרם הקרמאפה קשור לשושלת רוחנית נחשבת, שראשיתה במורה והמתרגם מארפה (Marpa) ותלמידו מילארפה (Milarepa). מארפה (1012–1039 לספירה) היה נזיר נהנתן, מתהולל, שתיין ורודף נשים (ואפילו נישא לאחת מהן). אמנם אין אלו תכונות רצויות אצל נזיר למהאיסטי, אך גינויו היה דווקא בשל רודנותו: הוא העביר את סודות הלימוד הטאנטרי לתלמיד אשר עבר סדרת מבחנים קשה במיוחד, והוכיח כי הוא ראוי ללימוד זה. דרך לימוד זה הפוכה מיסודותיו העמוקים של הבודהיזם ובוודאי מהבודהיזם הלמהאיסטי. תלמידים רבים שלו עלו לגדולה, ועובדה זו היא שהקלה על הביקורת עליו. אחד מתלמידיו, ואולי הנערץ שבהם, המשורר מילארפה (1040–1123 לספירה), נחשב כדמות מסתורית ומיוחדת. למשל מספרים שברא עקרב גדול, אשר תקף את שגזל את רכוש אמו האלמנה. עשיה מעין זו דחפה אותו לחפש מורה, אשר יוכל לגאול אותו מעצמו, ואכן מארפה היקשה על חייו ועל לימודיו ותרגיליו, בחן אותו באין ספור מבחנים, העמיד לפני מכשולים ומשוכות, ולבסוף לימדו את סוד הטנטרה. הטנטרה או בשמה האחר ואג'ריאנה, שמקורה בזרם ההינאיָאנה ('זרם המרכבה הגדולה'), גורס שכל מאמין יכול להשיג את הדרגה העליונה, דרגת המואר (הבודהא). הואג'ריאנה ('רכב היהלום') התפתחה בהודו והוסיפה על ההינאיאנה כישוף, סוד וקסם, מסתורין ואנרגיה שמקורה בנקביות — יסוד אירוטי עמוק. אם נחזור למילארפה, אז לאחר שהכיר את סודות הטנטרה, הוא פרש לחיי בדידות ומדיטציה, ויתר על אוכל ועך לבושו (פרט לשמלת כותנה שהקנתה לו את הכינוי "העטוף בכותנה"). הוא נודע לדורות הבאים כמשורר, בדרן, מכשף ואיש קסם.

לא ללמידה, לא לעשייה… כן להתבודדות וסקס

את הפרקטיקה הטנטרית (או הואג'ריאנית) פגשנו באולם התפילה הגדול של המנזר. אחרי שעברנו את הטאנקה, בד רקום ציור מחיי בודהא, התלוי כמעט בפתחו של כל אולם שיש לו מבוא חיצוני, שתפקידו כפול: להפריד בין החוץ החילוני ובין הפנים הדתי, ואף להגן מפני הקור חודשים רבים בשנה. באולם הגדול, שתקרתו הגבוהה נישאת על עמודים צבועים אדום, היה מאוד חשוך. רק מעט קרני אור נכנסו מהחלונות הקבועים בתקרה, שבין הגג הראשון לבין גג השני. קרני האור החודרות בכעין 'סולמות יעקב' הוסיפו לאולם מיסתורין והוד. בעוד עינינו מתרגלות, אפנו הריח כבר את הריח המאוד נפוץ בטיבט, ריח חמאת היאק, המלבה את המנורות, ונחשבת כמינחה מאוד מקובלת בין עולי הרגל ובין הנזירים, מעורב בריח הקטורת החזק. אט אט יכולנו לראות כי הנזירים עטויי גלימות אדומות (או חומות-אדומות), יְשובים על ספסלים מוגבהים מכוסים שטיח, ערוכים בשתי שורות לצדי שורת העמודים — היושבים מימין הם נזירים בוגרים יותר מהיושבים בשמאל (הצעיר נראה לנו כבן 6 או 7). בכל שורה הם היו סדורים מהצעיר לזקן. כולם ממלמלים תפילה מתוך ספר התפילה — רצועות נייר, כתובות מנטרות, לא מחוברות ביניהן אך סדורות בסדר קבוע; עם סיום קריאת רצועת תפילה אחת הדף הושם למעלה, על שולחן קטן ומצויר, שגובהו כעשרים סנטימטר, שעמד לפניהם. ממול ישב הנזיר הראשי, מוקף נזירים אחדים, מרוכז מאוד בתפילה. את הטקס ניהלו שני נזירים, שעמדו בגבם אלינו: אחד אף תופף בתוף ענק, שהיה תלוי מהתקרה. כל הנזירים ענו לו בכליהם: קרנות יער, תופים ומצילות. פרקטיקת המוזיקה היא רק אחת מיני מספר דרכים שבעזרתן אפשר להשיג את סוד הטנטרה: השקט של המדיטציה וההתרכזות פנימה אל הרִיק; דרכים אחרות הן המודרה (תנועה סמבולית) או המנדאלה, או המנטארה (צילה או משפט המשננים אותו מבלי הפסק) או תרגילי מין. באולם הם ביצעו את כל המוטל — מוזיקה, מנטארות, מנדלה — רק את תרגילי המין לא ראינו.    

נחזור לעולים למקדשים. הליכה עם העולים הרבים בקוֹרָה הגדולה היא חוויה. האוויר היה דליל, ולמקומיים זו לא היתה בעיה. הם הלכו במרץ, עצרו רק כדי לכרוע ולהתפלל, חלק מהם כל צעד שני, אקט הנראה קל אך מניסיוננו הוא קשה ביותר, בוודאי לאנשים המבוגרים יותר, או כדי לתלות דגלי תפילה וצעיפי קאטה לבנים. הילדים חיקו את מעשי המבוגרים. לעשייה המחזורית יש שורשים עמוקים בלמאהיזם הטיבטי המאמין בבנייה ובהרס (למשל בציורי האבן והחול), בכוח הגלגל והתנועתיות (למשל גלגלי התפילה) ובמחזוריות החיים האישיים  והדתיים (עליות ומרדות בחיי אדם במחזור אחד, וגלגול נשמתו ממחזור למחזור, בהתאם לנקודת הסיום של המחזור הקודם). אז הלכנו עמם ואט אט גם אחריהם, כשהנוף עוצר הנשימה והאוויר הקר אך הדליל השכיחו ממוחינו ומליבנו את העולם המודרני, ההיי טאקי, הממוכן והממוחשב. הזמן התמסמס, רגלינו הפסיקו לכאוב, עינינו לא ידעו שובע וביקשו להסתכל שוב ושוב, וחשנו כשוקעות אל משהו חדש, נקי, טהור. משהו שאיננו מכירות.

עם סיום הסיבוב, כשהאחרים התחילו כבר את סיבובם הבא או שנכנסו לתוך המנזר, החילונו ללכת לאורך הנחל, שנראה שמקור מימיו הצחים, השקופים והנקיים (ואחר כך התברר שגם הקפואים), בהמסת שלוגיות שנותרו בראשי הפסגות. יעל ביקשה להקדיש את שאר היום לעדרי היאקים ואני שכבר ימים רבים הולכת בעקבות חלומי ביקשתי לחשוב.

טיבט והאשלייה של שלטון עצמי

הויכוח הסיני–טיבטי ארוך ימים, הרבה יותר מאשר זה הישראלי–פלשתיני. סין שלטה בטיבט כמעט באותה מחזוריות של גלגל התפילה: חלקים של סין כולל חלק מדרך המשי עד שיאן של ימינו (צ'אנג אן), במרכז צפון סין, נכבשו בזמנו של המלך סונג סאן גאמפו משושלת עמק הירלונג, שהיה כוחני מאוד, ואף כבש חלקים מהודו. כיבושיו שהאפילו על השגיו האחרים נפסקו רק לאחר שהתנקשו בחייו. זה היה ניצול חולשתה שושלת סווי הסינית. כיוון שהסמכות החילונית-פוליטית בטיבט הלכה ונחלשה, החל שגשוג דתי בה: מנזרים הוקמו והבודהיזם הלך ונתחזק ואף הושפע מהבודהיזם הסיני והנפאלי וכן ספג מרכיבים קדומים מדתם של השבטים שחיו ברמה — הבּוֹן (Bön) והאנמיזם; הבון היא אמונת ההתגברות על שדים ועל רוחות, באמצעות טקסים מאגיים שונים, כמו טקסים אנמיסטיים להרים, אגמים, עצים ומרכיבי טבע אחרים, וכן הנפת דגלים במנזרים וסביבם וגלגול גלגל התפילה — הנפוצים היום בטיבט.

טיבט חזרה לחסותה (הדי חלשה) של סין בימיו של המלך טרי סונג דטסאן (Tri Song Detsen). זו היתה תקופה טובה לטיבטים: יוסד מנזר סמיה, העומד עד היום, והחל בו מפעל תרגומים גדול של כתבים בודהיסטיים שמקודם בעיקר מהודו ומארצות הבודהיסטיות המקיפות אותה. ולבודהיזם הטיבטי נוסף אלמנט חשוב – הויכוח (דיבייטינג, debating), שהוא אחד המחזות המרהיבים שאפשר לחזות במנזרים, אם כי יש לחפש אחריו. יעל ואנוכי, הסקרניות, הצלחנו לחזות בו מספר פעמים. בכל מנזר אופיו מעט שונה, למשל במנזר גנדן, מיד אחרי השקיעה נע נחיל נזירים בגלימות אדומות לחצר מוארת יחידה במנזר (שלרגע חשבנו שהם בדרכם לארוחת ערב). חלקים גדולים מהמנזר התמוטטו לאחר שהנזירים הוגלו ממנו על ידי המשמרות האדומים, לפני ארבעה עשורים. בשנים האחרונות המנזר עובר שיחזור, אך מקומו המרוחק והשיפוץ הנעשה על ידי המקומיים מתקדם לאט, ולאחר השקיעה חשוך מאוד. כשהגענו למקום 'הארוחה' התברר לנו כי טעינו — הגענו לתפילה, שהסתיימה בויכוח מאורגן. הנזירים ישבו בשורות על רצפה של מרחב פתוח לשמיים, די בצפיפות, כך שכמעט כל המרחב היה מלא ואדום. כשהחלה התפילה, נראה כי הזמזום וזמרת המנטרות קרעו את השמיים. זה היה מאוד מרגש. אנו ישבנו בשקט בקצה, כשהנזירים מגניבים אלינו מבטים מדי פעם. אני בטוחה שלא קרה להם תכופות ששתי בנות, ועוד כל כך שונות במראן החיצוני, משתתפות בתפילתם. התפילה נסתיימה בשקט ארוך; יעל ואני הסתכלנו זו על זו וגם נזירים אחדים החליפו מבטים אתנו. כיוון שהנזירים נעו מעט זה לזה, דבר שהתברר כהתכנסות בקבוצות לקראת הדיבייטינג, אף אנו מצאנו לעצמנו תנוחה נוחה יותר וחיכינו. כעבור זמן מה, אולי עשרים דקות, החל החלק המעניין — הדיבייטינג (הויכוח). יש הטוענים שזהו מבחן, אך משיחתינו עם שני נזירים מגנדן ועם נזירה שישנה איתנו בחדר מאוחר יותר התברר שיש אמנם מימד של מבחן בויכוח, אך עיקרו להתיימן בכך. 'הקהל' שניים עד חמישה נזירים יושב בחצי עיגול, עוטף את שני המתדיינים, אך לא אדיש לנושא. על שני המתדיינים חלים חוקים מאוד קשוחים: מותר למתדיין השני או לקהל לדבר ולהגיב רק אחרי שהמתדיין המדבר סיים לטעון ולפרוש את משנתו והצהיר על כך במחיאת כף, דבר העשוי לקחת מספר דקות רב, ודורש מהשומעים להיות מאוד מרוכזים כדי לזכור את כל מרכיבי טיעונו. עם מחיאת הכף, פונה המתדיין אל שותפו לדיון ואל הקהל, ובכך הוא קובע מי ידבר אחריו. זה שקיבל את רשות הדיבור חייב להתייחס קודם לכל לדברים שנאמרו, ואל לו להתחיל נקודת מבט חדשה שלא הועלתה קודם לכן. מותר להגיד שהדברים שנאמרו מטופשים או חסרי הגיון, אך הדובר מחוייב להסביר לנוכחים מדוע הוא חושב כך ולבנות מערך טיעונים מאוד מבוסס. אסור שתיוותר דקה של שקט, לא במהלך דברי טוען ולא לאחר שמועברת רשות הדיבור (דהיינו בין שני דוברים, התגובה היא מיידית), שכן השקט מסמל הפסד. הפסד ישלח את המגמגם לתרגל יותר שעות את הדיבייטינג בשבוע הקרוב, ואף להעברת רשות הדיבור למישהו אחר. חוקים אלה הם הסיבה שהדיבייטינג רועש מאוד, הדיבורים מגיעים לעתים לטונים גבוהים כמו אלה של נואמים גדולים, ומחיאות הכפיים מוסיפים למקצב הבלתי פוסק של ההתרחשות. דיבייטינג אורך כשעה וחצי–שעתיים. אלו היו שעתיים קשות מאוד: הרצפה היתה קשה וקרה, האוויר היה קר ובעוד הנזירים נעטפו בגלימותיהם המתפקדות כשמיכה, אנו היינו לבושות בבגדי אחר הצהריים שלנו ללא שכבות נוספות, ואף הרעש הקצבי שהיה מעניין גרם לנו לטשטוש חושים מסויים.

בודהיזם אחר קורם עור וגידים

בעקבות ההשפעות החדשות על הבודהיזם (המאייני, שהגיע דרך סין במאה ה-4 לספירה) שנכנסו לאחר ירידת כוחה של שושלת יארלונג החלו להיווצר בטיבט זרמים, שנפרדו מהזרם המרכזי של הבודהיזם; אלה יהיו המסדרים הטיבטיים, שחלקם קיים עד היום. ההבדל בין המסדרים הוא הדרך בה הם גורסים שתיקח אותם אל ההארה. יש המדגישים בה את הלימוד, יש את התרגול, יש את העשייה… ארבע מאות שנה (מהמאה ה-8) יחלפו עד שהשינויים וההשפעות יסייעו להתגבשותם של המסדרים. בתקופת שושלת גוג'ה (Guge), שירשה את שושלת עמק היארלונג בחלק המערבי של טיבט במחצית המאה ה-11 לספירה, הגיעו לטיבט מלומדים מבנגל, ביניהם אטישה (Athsha, Jowo-je), דבר שחיזק את הבודהיזם וגרם לטיבטים רבים "ללכת" להודו כדי ללמוד את עיקריו. שני הזרמים החשובים שנוסדו בתקופה משכילה זו הוא זרם הקגיופה (Kagyupa order), לו שייך מנזר צורפו, וזרם הסקיאפה (Sakya), שנוסד על ידי בני קון (Kön) ולו שייך מנזר סקיה (Sakya).

אחרי תקופה של פיצול בטיבט, אך גם חוסר עניין מצד סין, חזרה טיבט ונכבשה סביב שנת 1239 בידי צבאות ג'ינג'ס חאן, כיעד בשולי באימפריה המונגולית הגדולה שהשתרעה על רוב חלקו המזרחי של העולם העתיק. טיבט נכללה בחלוקתם של המונגולים לחאנים לחאן של סין, והיתה תחת שושלת יואן המונגולית. המונגולים קיבלו על עצמם את הבודהיזם הטיבטי כדת-מדינה, והלאמה שישב במנזר סקיה הפך למנהיג הדתי החשוב ביותר של האימפריה. מנזרים רבים אולצו באותה תקופה לקבל את הבודהיזם של הלאמה, דבר שכונה האסכולה של סקיה. השליטה הבלעדית של הלאמה ארכה כמאה שנה – מאה שנה של מריבות, סכסוכים ואינטריגות פוליטיות, שבסופו של דבר ביטלו את בלעדיותו של הלאמה ושל זרם הסקיאפה.

מאז ועד המאה ה-18 התגבש הבודהיזם הלמאהיסטי הטיבטי, כפי שאנו מכירים אותו היום, והתגבשו הזרמים השונים. במקביל גם הטריטוריה המכונה טיבט היתה עצמאית לסירוגין, בפעם האחרונה בין 1911 עד 1950, אז כאמור, סין לא הצליחה לשלוט על טיבט כמו על חלקים רבים אחרים בתחומי סין. לא פלא שהטיבטים מאמינים במחזוריות, הם חוו אותה בפן הדתי, בפן המדיני ובפן הפוליטי. כפי שנשמת הדלאי לאמה מתגלגל לילד שזה עתה נולד, ובעקבות כך יוצאת משלחת של נזירים מכובדים לחפש אחר ילד שיועד, מביאים מספר ילדים שהופרדו ממשפחתם אל פוטאלה בעבר (ארמון הדלאי לאמה במרכז להאסה) או כיום אל עיירות הגולים, ומגדלים אותם תחת עינם הקפדנית של הנזירים עד שהמבחנים וסימנים שונים מסייעים להם לאתר את הנבחר, המכיל את נשמת הדלאי לאמה. כפי שהתואר לאמה (=חוכמה) עליו נוסף מאוחר יותר התואר 'טא לה', שפירושו הים הגדול (=אוקיינוס), הוענק לדלאי לאמה הראשון של טיבט מ'זרם הגלימות הצהובות' (הגלוקפה). אך יש בכך הטייה מסויימת, כי הרי היו מנהיגים דתיים, לאמה, קודמים לדלאי לאמה, ולכאורה זרם זה 'ביטל' אותם, הם לא כלולים ברשימת הדלאי לאמה הקיימת.

האם זה חוזר על עצמו היום?

אולי לא. בעוד שהדלאי לאמה הראשון קבע סטנדרטים אחרים ל'דתיות' בטיבט, נראה כי הדלאי לאמה הנוכחי קבע רף חדש לפוליטיות בטיבט ולצורך בחופש ובעצמאות של אזרחיה. אולי כדאי שהגולים יבינו שסין לא תוותר על טיבט, וכוחותיהם של כל הטיבטים, במידה והם יצליחו להתאחד, לא יצליחו למגר אותם. סין לא רק הפרה זכויות אדם בטיבט, אלא גם עשתה טוב: היא הפסיקה את המשטר הפאודלי הנוקשה של הדלאי לאמה ושל המנזרים, את משטר הענישה שהיה נהוג כלפי פושעים ומעלימי מס, שהיה אמור להגיע בסופו של דבר אל המנזרים ואל האצולה, ואף השוותה את מעמדו של החקלאי הפשוט לזה של הנזיר והחכם. גם הילדים מחויבים ללכת לבית ספר, ושם הם לומדים לראשונה זה מאות שנים תכנים מודרניים, דבר שהילידם היו כל כך גאים להראות בבית הספר בנאנינג. הספריה הקטנה העומדת בחדרו של המנהל היא הספרייה היחידה ברדיוס של מאות קלומטרים, למעט ספריית מנזר צורפו, שהגישה אליה מוגבלת לבודדים.

סין כבר הגישה על מגש את ההזמנה לדלאי לאמה לחזור, ואולי הוא צריך לשבת עמם בחסות המערב ולמצוא דרך לחזור לארצו ולהחזיר עטרה דתית-פולחנית-תרבותית ליושנה, אך לתת לסינים לקדם את הארץ הענייה והקשה אל תוך המאה ה-21. הם כבר הקפיצו את טיבט מ'המאה ה-15' למאה ה-20.     

הטיול שלנו

למרות שפתיחתה של טיבט לזרים, מטיילים, תיירים ואנשים שכוונותיהם סחר ותקשורת, הסינים עדיין לא מקלים עליהם ומבקשים למלא אחר הוראות שעה שונות. יעל ואני הבנו כבר בנסיעה מהנמל לעיר שעדיף לנו בלעדי המדריך-מלווה, ולמרות זאת שיתפנו פעולה עם הוראותיו והנחיותיו בשלב זה, שהיו במקורן, ללא ספק , מסֶפר הוראות סיני ומהנחייה ברורה מלמעלה. מאוחר יותר הסתבר שההתחמקות ממנו היתה הדדית, הוא לא דיווח על כך, אולי כי זה לא היה לטובתו, וגם אנו לא. וכששאלו אותנו "איך היה ואיך הוא" רק הפלגנו בשבחיו.

היום טיול הדגל שלנו הוא "הפנים הנסתרות של סין" – טיול שעולה לרמה הטיבטית המזרחית… זו חוויה שאין שניה לה. בואו לטייל עמנו.