כולנו מטיילים בארצות האסלאם (הפתוחות בפנינו) – אוזבקיסטן, מצרים, תוניס, מרוקו, חלק מארצות אפריקה, אינדונזיה, אזרבייג'ן ואחרות – ורואים את פלאי העיטור המוסלמי: הג'ליז, הפסיפס, גילופי הטיח, המוקרנסים, רצועות הכתב, הכיפות המזוגגות, הרצפות הצבעוניות – ומתמוגגים מהיופי. אך בשונה ממה שאנו מכירים באמנות המערב או באמנות המזרח – האמנות האסלאמית איגדה בראשית דרכה מוטיבים ורעיונות אמנותיים מעולמות תוכן אחרים, והתפתחה אט אט על-פי מגבלות השריעה (ההלכה). המגבלה העיקרית היא האיסור החמור על יצירת דמויות אדם בציור או בפיסול (איקוניזם). איסור זה חל במיוחד על עיטור מסגדים ומבנים דתיים אחרים ועל ציור ופיסול דמותו של מוחמד או דמויות מפתח אחרות באסלאם; איך נראה ישו או גאוטמה שקיימוני (בודהא) כולנו יודעים (גם אם זה אינו דומה כלל למקור ההיסטורי), אך איך נראה מוחמד – לא. אמנם במהלך ההיסטוריה של האמנות המוסלמית היו חריגות מאיסור זה (למשל בעולם האיראני-פרסי), אך למרות החריגות לא התפתחה כאן איקונוגרפיה.
את מקומם של הסיפורים והדמויות המצוירים תפסה המילה הכתובה – הנַעֲלָה יותר, והקליגרפיה – כדרך היפה ביותר לפאר את המילה הכתובה ולהעלות את הקדושה ואת האל למדרגות גבוהות. אל עיטור הכתב הצטרפו העיטורים הגאומטריים והפרחוניים וכן הנטייה לטקסטיליות. הכתב הכופי (خط كوفي, ומאוחר יותר הכתב הנסחי قلم النسخ) מילאו פנלים, על גבי תשליבים או מבלעדיהם, וביטאו פסוקים מהקוראן, פסוקים עממים וברכות. התשליבים הגאומטריים והפלורליים היפיפיים (והערבסקה בראשם) באו כדי להאדיר את אינסופיותו של האל ושל האמונה בו. הם יצאו משטחים משטחים, מלאים עד אפס מקום בעיטור, והפכו את הקירות, הכיפות, הרצפות ל"מכוסי שטיחים ובדים". ובכך לא נותר רווח ומקום לספק או לחוסר האמונה.
הפילוסוף המוסלמי אבו אל חזן (893–936) שחי בקהיר אמר:
"היופי נמצא בכל מקום ותלוי רק באופן ראיית הדברים. היופי נמצא בדברים עצמם, ובכל חפץ. האור עצמו הוא יופי, הצבע הוא יופי, הדמיון יוצר יופי, העצמים המאירים – הכוכבים, השמש הם יופי, הכתב הערבי על כל פיתוליו והחזרה הריתמית על העיטורים יוצר יופי…
.. היופי נמצא כבר בשדה היצירה האמנותית הבלתי פיגורטיבית – יפה הוא המשטח החלק, על כך מעידות כיפות המסגדים המבריקות שהמוסלמים הקימו בכל ארצות כיבושם; יפה הוא המחוספס שבפיתוחי שיש ועץ; יפה הוא הצבע – גורם מכריע ביצירה האמנותית המוסלמית; יפה היא החזרה בתפילה על אותו פסוק בקוראן פעמיים ושלוש, כפי שהיא אופיינית בחזרה על הכתובות בקישוט הקירות ובחזרתיות של אלמנטים אדריכליים.
האמן המוסלמי ההולך בדרכו (של האל, ל.ע.ו.) אינו מרגיש כל צורך לתאר דמות אדם ביצירתו, ולכל היותר יכניס אותה בצורה מופשטת".
האמן המוסלמי הוא, לפי הפילוסופיה המוסלמית, אדם שהאל נתן לו כלים וכישרון, כלומר האלהת והאדרת האל היוו את הדרך הנכונה להאמין, והאמנים נטו שלא להדגיש את עצמם (או את שמם) שכן אם האל נתן – נהדר, ואם ייקח? או אם לא היה נותן? לכן ההתמסרות לאמנות היא דרך להביע את האמונה. מושלמות ביצירה היתה מושלמות האל, ואי מושלמות היתה קטנות האדם. כך שהאמן המוסלמי שאף למושלמות גדולה ולמקומו כיוצר לא היתה משמעות כלל.
מגמות חדשות
ב-20 שנים האחרונות מתרחשות בעולם הערבי שלוש מגמות:
- נבנים מוזיאונים לאמנות מודרנית בעולם האסלאם, המייבאים אמנות מודרנית ממקומות אחרים.
- אמנים מוסלמיים שעד כה יצרו אמנות "אסורה" וזו הוצגה בגלריות ובמוזיאונים מחוץ לעולם האסלאם, מתחילים ליצור יותר בגלוי בעולם האיסלאם.
- יצירות של האמנים המוסלמיים מתחילים להיות מוצגים במוזיאונים בארץ מוסלמית.
על שתי המגמות הראשונות ידבר מאמרי זה; ומאמר חלק ב' ידבר על המגמה השלישית.
מוזיאונים לאמנות מודרנית בארצות מוסלמיות
בעשרים שנים האחרונות צצים, כמעט כמו פטריות אחר הגשם, מוזיאונים בארצות האסלאם העשירות והמודרניות יותר – באיחוד האמירויות, כווית, בחריין, מרוקו, אזרבייג'ן. חלקם בנוי כיצירה בפני עצמה וחלקם מבקש לשמור על חזות מסורתית יותר; מוזיאון הלובר ומוזיאון הגוגנהיים באבו דאבי והמוזיאון הלאומי של דוחא הם שלוש דוגמות מעולות למוזיאונים שחזותם היא יצירה מפוארת. בשונה ממוזיאון הלובר (Louvre) בפריז (שהעניק את שמו בעד 525 מיליון דולר למוזיאון האמירתי) שהחל, כידוע, את דרכו החל בסוף ימי הביניים והוצג בו האוסף המלכותי עד שבמאות ה-17–18 הוא הפך למוזיאון פתוח לקהל והציג את ה-Main Streem של האמנות – המוזיאון של אבו דאבי הוא "מוזיאון חדש" שתוכנן ע"י האדריכל הנודע ז'אן נובל. הקמתו נמשכה עשור (2007–2017) על "האי של האושר" (Saadiyat Island) – עליו עומדים כמה מבני תרבות יפים. הוא נבנה כגלעד זיכרון והאדרה לאביו של השליט הנוכחי – ראשד בן סעיד אל מכתום. המוזיאון בנוי ככפר אמירתי צבוע לבן, ובו 55 מבנים בני קומה אחת כשביניהם מפרידות "סמטאות" ו"כיכרות" – כולם תחת חופה אחת, השוקלת 7,000 טון ! החופה עשויה כמה שכבות סבכתיות של מתכת, הנעות זו למול זו ויוצרות 8,000 צירופים של "חורים", המכניסים אור – כמו כוכבים זורחים. מבעד לכוכבים חודרות אלומות שמש שפוגעות ברצפת המוזיאון ויוצרים תמונת פסיפס בתנועה, ולכן הרצפות מאוד מבהיקות או מכוסות בשכבה דקה של מים והשילוב של האור הנכנס והמשטח הבוהק יוצר יופי מיוחד. מוזיאון הלובר האמירתי, כך טוענים האמירתיים ומבקרי אמנות בא להפגין כח פיננסי, לצד הפיכתו למוקד תיירות בינלאומית וכלי לסגירת פערים של ידע ותרבות.
במוזיאון הלובר האמירתי מוצג אוסף ענק שהגיע מכל העולם ומכל הזמנים – 600 יצירות קבועות ו-300 שהושאלו מהלובר בפריז, כמו ה"מונה ליזה" שנרכשה ע"י המלך פרנסואה ה-1 (1492–1547); "המדונה מן הסלעים" של לאונרדו דה וינצ'י; "רוקמת התחרה" של יאן ורמיר וגם פיגורינות פרהיסטוריות ממרכז אסיה; סרקופגים של נסיכה מצרית Henuttawy בתם של פרעה רעמסס ה-2 ואשתו נפרטיטי; פסלונים מאפריקה ופסלים גרקו-רומיים ומצריים; פסלי שיש של אפולו והנימפות שהוזמנה ע"י לואי ה-14; ועוד. אחת העבודות המרגשות במוזיאון הוכנה במיוחד עבורו, והיתה העבודה היחידה החדשה בעת הפתיחה – עבודתו המונומנטלית והאירונית של היוצר הרב תחומי הסיני הגולה אי וייויי (Ai Weiwei); אמנם יש ליצירה כמה פרשנויות, אך אני בחרתי להביא את זו – הפסל של וייויי מתכתב עם היצירה שמעולם לא הושלמה של ולדמיר טאטלין (1920) "מונומנט לאינטרנציונל ה-3". היצירה ביקשה לגמד את מגדל אייפל ולהציג לעולם את הבשורה הסובייטית – עולם שוויוני, מודרני, חדש. וייויי הפך את המקור הטאטליני למעין נברשת עצומה של אבני קריסטל (2,000 ק"ג!), המתנשאת לגובה 4 מטר, הבאה למחות על אופייה הנהנתני והבזבזני של חברי המפלגה הקומוניסטית בסין – שאין בינם לבין האידאולוגיה המפלגתית השוויונית דבר.
שני מוזיאונים נוספים, שצצו בשנים האחרונות הם מוזיאון גוגנהיים באבו דאבי והמוזיאון הלאומי של קטאר. שניהם מאוד ייחודיים בבנייתם, ולא אחטא אם אומר ששלושת המוזיאונים שאני מביאה כאן הן יצירות אמנות מודרניות מדהימות ומרהיבות לכשעצמן. מוזיאון הגוגנהיים הוא אחד המבנים המזוהים ביותר עם עבודתו של גאון אמתי – פרנק גרי (Frank Gehry) הדקונסטרוקטיביסט ומוזיאון המוזיאון הלאומי של קטאר הבנוי כשושנת מדבר – גביש מיוחד של גבס הנוצר עפ"ר במדבריות.
המבנה של מוזיאון גוגנהיים בנוי לפי מיטב הדקונסטרוקטיביזם – זרם בארכיטקטורה של סוף המאה ה-20, יהיו שיאמרו המשכו של הקונסטרוקטיביזם הרוסי, שחשף את הקונסטרוציה של המבנים, והפך אותם לחלק מהותי מצורתו ויופיו של המבנה. הדקונסטרוקטיביזם הלך צעד אחד רחוק יותר – הוא פירק את המבנה למרכיביו הצורניים (קונוסים, קוביות ועוד), עירער את היציבות ואת שיווי המשקל (הנידמים כשמסתכלים על מבנה) ו"הניח" אותם זה לצד זה מחדש בתערובת צורנית הנותנת תחושה של כאוס, זרימה ומטמורפוזה מתמדת.
פרנק גרי עיצב כמה מבנים מדהימים שכאלה – את המוזיאון ריהוט ועיצוב ויטרה בוילה אם ריין, גרמניה, את מוזיאון סולומון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, את מוזיאון המוזיקה בסיאטל, ארה"ב, ואת המוזיאון לאמנות מודרנית של קרן לואי ויטון בפריס, צרפת. מוזיאון גוגנהיים באבו דאבי החל להיבנות ב-2011, ואמור היה להיפתח ב-2021 (הקורונה כמובן עיכבה את הפתיחה). שטחו 45 אלף מ"ר והוא מוזיאון גוגנהיים הגדול ביותר בעולם(!). הוא מוקף מ-3 צדדים במי המפרץ הפרסי (והוא משמש מעין שובר גלים). מה יוצג שם – לא ברור; אנשי המוזיאון אוספים אמנות מוסלמית וערבית כבר 25 שנה, וההבטחה שזה מה שיוצג. נחכה בסבלנות.
המוזיאון הלאומי של קטאר בנוי, כאמור, כמו גביש של גבס. הוא תוכנן בידי האדריכל-הכוכב ז'אן נובל, שהתפרסם בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה כשתכנן בפריז את מכון העולם הערבי (Institut Du Monde Arabe), שנחשב בזמנו כסוג של פלא עיצובי וטכנולוגי, את בניין קרן קרטייה בפריז, את מוזיאון הלובר באבו דאבי ואת הגזומטר – מתחם השוכן במתקן הגז הישן של וינה. נובל זכה ב-2005 בפרס וולף לאדריכלות וב-2008 בפרס פריצקר ופרסים רבים נוספים.
מבנה המוזיאון נבנה סביב ארמונו המקורי של שיח' מוחמד בן ג'אסם אהל ת'אאני, האמיר של קטאר, ששלט במדינה עד 1949. עיצובו של המוזיאון שואב את השראתו כאמור משושנת המדבר, ולכן הקירות והתקרות נראים מבחוץ כמו עלים ענקיים וקלים. שטחו כ-50 אלף מ"ר.
ז'אן נובל אמר: "להקים בניין באורך 350 מ', עם כל הדיסקים המגולפים, ההצטלבויות והאלמנטים התומכים – זה אתגר טכני אדיר. הבניין הוא חוד החנית של הטכנולוגיה, ממש כמו קטאר עצמה… הדיסקים שמרכיבים את הסטרוקטורה מייצרים חיץ מרוכך שמתפקד כמו מסך מפני השמש. כשהשמש מכה בבניין מכיוון מזרח או מערב, הדיסקים מייצרים צל מגן. לבניין אין הרבה פתחים, ואלה שישנם תמיד מוסתרים, כך שהשמש אינה יכולה להגיע אליהם. זה הופך את חללי הפנים הממוזגים להרבה יותר כלכליים".
יש ביקורת על המוזיאונים האלו, כמובן באה מכיוון המערב. אומרת איבראז (Ibraaz) במאמרה "מודרניות וסופר-מודרניות במוזאוני חצי האי ערב" (2016) המופיע בספרו של דאונינג (Anthony Downey (Ed.), Future Imperfect: Contemporary Art Practices And Cultural Institutions In The Middle East, Visual Culture In The Middle East, Vol. 3, Berlin: Ibraaz And Sternberg Press, 2016) שהמוזיאונים האלו מייצגים "אסתטיקה של גלובליזציה שמונעת על ידי קפיטליזם מאוחר… המאומצת בחצי האי ערב כמסמנת של המודרניות של האזור". חללי תרבות אלה מספקים, לדעתה, פתח כניסה אל המערכת הגלובלית דרך מיתוג התרבות, והם נוטים לרצות את אליטות התרבות הגלובליות ואת מעמד "בעלי הפנאי" בחצי הכדור הצפוני, שמהווים מיעוט בתוך האוכלוסייה הרחבה המורכבת מתושבי המקום ועובדים נודדים ללא מעמד קבע. אלו דוגמות ל"שיח ממוסד על מודרניות קפיטליסטית עולמית שמשתמש במבנה אפיסטמולוגי 'מעוגן באופני תפישה מערביים'". במילים פשוטות זו התייוונות של העולם הערבי.
אחרים מדברים על "אסתטיקת הקובייה הלבנה" שהם תוצר של "שומקומות״ (Non-Places) גלובליים; כלומר מקומות ללא היסטוריה, מנותקים משאלות של זהות, שאינם משתלבים במקומות וזהויות קודמים. לדבריו של האוצר והתאורטיקן פטר ווייבל (Weibel) הקובייה הלבנה היא "מילה נרדפת לאמנות צפון אמריקנית ואירופאית, שמכסה על הבדלים חברתיים, מגדריים, דתיים ואתניים בשמה של אוטונומיה אסתטית ושפת צורות אוניברסלית, ובכך מדכאת את ההבדלים בין מקורות שונים של האמנות".
אז המוזיאון חדש, ואינו מבנה שיש לו סיפור היסטורי. התצוגה גם היא לא חדשה – למעט יצירה אחת. אז מה חדש? ראשית המוזיאונים האלו ניצבים במדינה מוסלמית ערבית ומציגים עבודות שאינן תואמות לפסוק הקוראני האוסר על ציור ופיסול דמויות. שנית, לפחות מוזיאון הלובר של אבו דאבי קורא תיגר על אופני אספנות ותצוגה מקובלים, והוא באופן פוסטמודרניסטי מציג את האוסף הרב תחומי והרב לאומי באופן כרונולוגי ושיוויוני – כל החפצים זוכים לשוויון בחשיבותם ובהצגתם לאורחים ואינם סדורים לפי תמות ונושאים (מנהגי המוות וקבורה, חיי יום יום ועוד) וגם לא לפי כרונולוגיה אזורית (מצרים באלף ה-3, מצרים באלף ה-2…); כל היצירות מוצגות לפי כרונולוגיה, ויצירה מצרפת עשויה למצוא עצמה עומדת ליד יצירה מאפריקה ויצירה מסין מאותה שנה – כמעט סיפור ההתקדמות האנושית.
