ישוע היהודי נולד פה, נצלב ככופר פה, וכאן נוצרה הקהילה הנוצרית הראשונה… כך אנו הישראלים והיהודים חושבים, ולכן לא ייתכן שמדינה אחרת תהיה המדינה הנוצרית הראשונה! אבל מסתבר שההיסטוריה אחרת מההיגיון הישראלי שלנו.
הארמנים הם ביסודם דתיים. לא דתיים קיצוניים – אבל מאוד קדומים בדתם, וזה מושרש מאוד בחייהם ואפשר למצוא בכל קרן זווית ובכל פינת רחוב כנסייה ולא רק זה – יש להם גם בתוך הנצרות וגם בקוגניציה הלאומית הרבה אמונות תפלות ותוספות ביזריות. את התחושה המסתורית והביזארית הרגשתי כשעמדתי בכנסייה… הכל כך קטנה ופשוטה (עד ש-10 אנשים לא יכולים לעמוד בתוכה), כשזחלתי בקילומטרים אחדים של מנהרות תת קרקעיות שחפר איש תמוה במשך שנים רבות "בפקודת האל".. וכשהתרגשתי כשצפיתי בחבורה מזמרת באולם כנסייתי חצוב באבן, בתוככי ההר…
הארמנים החיים היום במציאות מוזרה, מוקפים בארבע מדינות – גאורגיה הנוצרית המפוקחת והמפשרת, אזרבייג'אן המוסלמית והעוינת (לה), טורקיה המנסה להכחיד ורוסיה המנסה לבלוע ועם זאת בת בריתה – ומוצאת נחמה פורתה באמונה החזקה שלה. הם רואים עצמם המשך ישיר של השליחים ברתולומאוס ותַדֵאוּס – מייסדי הדת – ושל גרגוריוס הקדוש "הַמֵאִיר" – מנהיגה הרשמי הראשון. מי שלא זוכר, ברתולומאוס ותדאוס הקדושים הם שניים מ-12 השליחים של ישו; ברתולומאוס מזוהה עם השליח נתנאל (מהבשורה על פי יוחנן) ותדאוס מכונה גם יהודה בן יעקב. ברתולומאוס הוא זה אשר הפיץ את בשורת הנצרות להודו והשאיר שם עותק של הבשורה על פי מתי. לפי המסורת הוא חזר מהודו לארמניה, וייסד בה יחד עם תדאוס את הכנסייה הארמנית. במקום מותו של תדאוס הוקמה כנסייה במאה ה-4 לספירה. ברתולומאוס הוצא להורג בעקבות אמונתו, עורו הופשט והוא נצלב במהופך. ביצירות אמנות ארמניות רבות הוא מחזיק סכין לקילוף עורות או חתיכת עור – עורו שלו, והוא נחשב לפטרון הקדוש של הבורסקאים. לא מפליא. ברתולומאוס גם זכה להיחשב הפטריארך הראשון של הכנסייה הארמנית.
אגדות אלו, הקושרות את לידתה של הכנסייה הארמנית עם שליחיו של ישו, היקנו לכנסייה הארמנית יוחסין אפוסטולי. האגדה מספרת על המנדיליון הקדוש שריפא את אבגאר ה-5 מאדסה – ובשל היותו של אבגאר נסיך ארמני (לפחות לפי הארמנים) נוכס הבד שכיסה את פני ישו המת על ידי הכנסייה הארמנית.[1] אמנם חוקרים בני זמננו מטילים ספק באמיתות ההיסטורית של סיפורים אלו, אך אין חולק על קדמותה של הכנסייה בארמניה. הן אוסביוס (275–339) שכונה גם אֵוסביוס פמפילי, הארכיבישוף של קיסריה, והן קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס, אחד מאבות הכנסייה שחי בקרתגו (150–230 לספירה) וטבע את המונחים ברית חדשה וברית ישנה, מזכירים בכתביהם רדיפות נוצרים בארמניה כבר בשנים 110, 230 ו-287 לספירה.
לארמנים אין זה משנה אם לסיפוריהם יש בסיס היסטורי או לאו, להם אין ספק שממלכתם הייתה המדינה הראשונה בעולם שאימצה את הנצרות כדתה הרשמית. הדבר אירע לפי המסורת בשנת 301 לספירה, כאשר גרגוריוס הקדוש 'המאיר' ניצר את המלך טירידאטס ואנשי חצרו. גרגוריוס, שהוסמך בקיסריה, שב בסביבות 287 לספירה, ימי מלכותו של טירידאטס ה-3, לארץ מולדתו ארמניה כדי להטיף בה. הוא נתקל בהתנגדות המלך טירידאטס, אשר חב מצד אחד את עלייתו לשלטון לקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, אשר היה רודף נוצרים ידוע, ומצד שני הוא חש טינה אישית לגרגוריוס, שהיה בנו של רוצח אביו. גרגוריוס נתפס לאחר ההתנקשות באבי המלך, והושלך אל בור כלא עמוק, הקרוי חור ויראפ, היום על הגבול בין ארמניה לבין טורקיה. במקום הבור, חור ויראפ, הוקם מנזר שאפשר לבקר בו גם כיום. בעת ביקוריי בו אני נוהגת לרדת אל תוך הבור, המאוד עמוק, חשוך וסגור, ולחוש את תחושת החנק, הסגר והבידוד שחש גרגוריוס עת ישב שם שנים, עד שטירידאטס הבין שרק הוא יכול להושיעו ממחלה מאוד קשה… זו חוויה מכוננת לכל מי שיורד!
באיזו מחלה היה חולה המלך? שאלה טובה. האגדה מספרת על 37 עלמות נוצריות שנמלטו מפני רדיפות הרומים אל ארמניה והמלך טירידאטס חשק באחת מהן, ריפסימה, וביקש לקחתה לו לאישה. ריפסימה סירבה ובתגובה הוציא המלך את כולן להורג. בשל כך הוא הוענש על ידי האל במחלה, שהותירה אותו זוחל כחיה בדומה למה שקרה לנבוכדנאצר (דניאל ד', כב). להמשכו של הסיפור הזה יש שתי גרסאות: האחת מספרת שאחות המלך חלמה בלילה שרדיפת הנוצרים חייבת להיפסק, והמלך שחרר את גרגוריוס וזה בתמורה ריפא אותו. והשנייה מספרת שיועצי המלך לחשו לאוזנו שרק איש אחד בארמניה יכול לרפא את מחלתו – גרגוריוס (שהיה כמובן נתון בבור הכלא). בשתי הגרסאות יצא גרגוריוס מהחור העמוק, וריפא את המלך ממחלתו. המלך הוקיר את הושעתו ו"חזר בתשובה" והמיר דתו לנצרות וציווה שארמניה תהיה מעתה נוצרית.
אחד הביטויים לקדמותה של הכנסייה הארמנית הוא בנייתה במתכונת הביזנטינית – בצורת צלב – דבר הרווח עד היום. מעל מפגש של שני האנכים המרכיבים את הצלב (crossing) בכנסייה הארמנית נישאת כיפה, ואך לעתים בכנסיות גדולות ומרוכבות נישא מגדל פעמונים בפינה המערבית. האדריכלות המאוחרת יותר של כנסיות ימי הביניים או של התקופות הקלאסיות אינה ניכרת כמעט כלל בכנסיותיה של ארמניה, אין כנסיות כבדות ונמוכות שמאפיינות את האדריכלות הרומנסקית ולא את הקשתות המרחפות, הסתווים הגבוהים והחלונות הגדולים והחללים המוארים מאוד של האדריכלות הגותית במיטבה. גם פיסול משוכלל וזיגוג ויטראג'ים שנועדו לפאר את המבנה – השייכות לאדריכלות המאוחרת – אינם בכנסיות הארמניות.
מרכיביה של הכנסייה הארמנית
הנרתקס (Narthex) הוא החלל הקדמי של כנסייה, צמוד אל הדלתות. הוא משמש כמבואה שבה מתאספים המתפללים לפני התפילה ונמצא בעיקר בכנסיות קדומות ובכל הכנסיות הארמניות. הנרתקס בארמניה מרוצף בלוחות אבן גדולים מאוד – מכסי קברים, ועל כל אחד מהם רשום שם, תואר, סימן המשפחה, או שהם חלקים ורק המגרעת המאפשרת את הרמת האבן מלמדת על היותו מצבת קבר. הכנסתם של שרידי קדושים (Relics) אל תוך הכנסייה בדרך כלל בקריפטה (Crypt) או בקבר בנוי לצד הכנסייה, ביטלה את השימוש במבני הזיכרון (מאוזולאום) האליליים, ובכנסייה הארמנית הכנסת רליקטים הואדר וכל מי ששירת באותה כנסייה, או היה אישיות חשובה לכנסייה או לקהילה, אציל או בעל אדמות – חפץ להיות קבור ברצפתה. כמו הקבורה בקריפטה נחשבת הקבורה בתחומי הכנסייה ובמקום בו בני אדם הולכים עליהם לכבוד רב לנקבר ולמשפחתו: שהרי לפי האמונה הארמנית הנכנס לכנסייה מחויב להלך על המתים, כדי לרפא את יסוריהם וחטאיהם בחייהם ובעולם הגשמי..
אולם הכנסייה (הספינה והטרנספט). הכנסייה הארמנית מאוד סגורה וחשוכה. סגירותה והאור המועט שבה נובעים מכמה סיבות: ראשית, הכנסייה בנויה כך שאולם האורך (אולם התווך) שווה (או כמעט שווה) לטרנספט (בית הרוחב), דבר היוצר צורה ברורה של צלב. וזה מרכיב בולט במיוחד באדריכלות הארמנית הכנסייתית. לעתים אם לא הייתה כניסה ונקודה מקודשת ברורות – החלל בצורת צלב כל כך שווה ומדויק – היה מבלבל את חושי המאמין ומקשה על הבנת כיווני הכנסייה. מקורו של הצלב בסמלים עתיקים ביותר של האנושות, והוא שימש בדתות רבות. רק הנצרות אימצה במאה ה-2 לספירה את הצלב כסמל רשמי ונתנה לו פירוש איקונוגרפי המקשר אותו לצליבה של ישוע היהודי (ישו). סמל הצלב, הצליבה, מותו של ישו על הצלב, סיום יסוריו (הפסיון) ותחייתו הם חלקים הכרחיים לפי הנצרות בדרך לגאולת בני האדם. השימוש בו הפך נפוץ במאה ה-3 לספירה, אז הפסיקו קהילות נוצריות להיות נירדפות ויכלו לראשונה להציג אותו בפומבי.
בקירות הצלב (האולם והטרנספט) אין חלונות, ואם יש חלונות הרי הם כחרכים צרים ודקים המכניסים אלומות אור דקיקות. בנקודת המפגש בין אולם האורך לטרנספט נקראת מקום המצלב (Crossing), וזהו המקום הגבוה ביותר בקירוי הכנסייה. מעליו נישאת על פי רוב כיפה או כיפה מוגבהת על תוף שלעתים קרועים בו חלונות, המכניסה אור אל הכנסייה החשוכה. גם האור הנכנס מהרמת הכיפה הוא אלומתי, ממוקד, כפי שהאור מהחלונות החרכיים.
בכנסייה הארמנית גם אין את האיבר הארכיטקטוני המוכר בכנסיות ברחבי העולם – סיטראות (ספינות משניות, exiles) וכן אין שורות של עמודים המפרידות בין אולם התווך לבין הסיטראות הצדדיות והחלל המרכזי לא חולק ולא היו הפרדות בין קהלים שונים בכנסייה הארמנית, כמו שהיו בכנסיות אחרות בעולם הנוצרי. יותר מזה, ברובן אין כסאות וקבל המאמינים אינו יושב אלא עומד בטקסים.
מבט אל התקרות בכנסיות ארמניה שערכתי באביב 2009 גיליתי תופעות שונות הקשורות לקירוי ולכיפה: חלק מבניית הכיפה – המעבר בין מבנה מרובע בצורתו למבנה עגול – נעשה במשחקים של זוויות, למתומן, מתומן כפול ומשם לרב צלעי ועגול, לעתים עם כיסוי של נטיפים (מוקרנסים כמו במסגדים עבאסיים ומאוחרים יותר) ולעתים באופן חשוף; התקרה הכנסייתית עשויה קמרונות צולבים, כדי ליצור את החלל הראשי מחולק לתאים נפחיים לאורכו או קמרונות סקספרטייט או קמרונות מצולעים שהדגישו את קווי התקרה. צורה זו של קירוי יצרה אורמנטציה פנימית, ולא היה צורך בתוספות מעוטרות כמו שקיימות בכנסיות מאוחרות. עיטור פשוט. עיטור המדבר אל העם.
אפסיס ואמבולטוריום הם הגומחה המעוגלת המקודשת בכנסייה, בקצהו המרוחק של אולם התווך, והיא תמיד מעוטרת ומודגשת, והמעבר שמאחוריו לאורך הקירות. בחזית האפסיס נמצא בדרך כלל מזבח ראשי ומפואר ביותר, ובכנסיות הארמניות הוא מקום שבו מניח הקהל תמונות של יקירים, תמונות קדושים, חפצים יקרים או מקודשים, מנחות, כסף. בכנסיות פעילות הבמה סגורה בוילון, היוצר הפרדה, והטקס נערך לפני הוילון וגם בתוך אולם התווך, ממש בתוך הקהל. אין הפרדות אמיתיות בין המקהלה, הטקס, הכומר, ובישוף, ומשרתי הקודש האחרים לבין הקהל. אלו מעורבים באלו.
גם מקומו של בית המקהלה (Choir או Quire) הוא בחזית האפסיס, בארמניה מקטע זה אינו מוסתר במסך בנוי או נפתח כפי שקיים בכנסיות המערביות והמזרחיות, והמקהלה עומדת לצד הקהל. רק כס הבישוף או האישיות המובילה את הטקס עומד במקום.
חזית הכנסייה בכל הכנסיות שביקרתי בהן לאורך כל חיי ברחבי העולם הנוצרי הייתה מעוטרת ומודגשת, מורכבת, מסורתית, משלוש דלתות המובילות אל תוך הכנסייה, עם תבליטים או פסלים, וטימפנון וארכיוולט מעוצב. לצדה נבנה לא אחת מרחב עירוני/כפרי פתוח (כיכר, רחבה) שהפך להיות חשוב מאוד בגריד העירוני. לעומת זאת חזית הכנסייה (פסאדה) בארמניה פשוטה מאוד בעיטוריה אם בכלל, נעדר בה העושר והמעוטרות המורכבת. כן נעדרים בקירותיה החיצוניים גרגויל (מרזבים קישוטיים דמויי מפלצות), פינקל (צריחון מחודד ומעוטר בעל תפקיד קישוטי), ואלמנטים אחרים המאפיינים את הכנסייה.
אפילו דוכן הדרשה (Ambo) קטן, בנוי, לצד החלל וגבוהים בהרבה ממפלס המתפללים (Pulpit).
מה רצתה הכנסייה לסמל? ואיך היא עשתה זאת? במסגרת זו לא אנסה לענות על כך.
מבחינה היסטורית, הכנסייה הארמנית נחשבת על ידי תיאולוגים קתולים ואורתודוקסים למונופיסיטית, כיוון שבדומה לכנסייה האורתודוכסית הקופטית (מצרית) היא לא גינתה את המונופיסיטים והמונופיסיטיות (החלטות קונסיל כלקדון). הכנסייה הארמנית ניתקה רשמית את קשריה עם קומה ועם קונסטנטינופוליס (איסתנבול של ימינו) ב-554 לספירה. נראה לכם שאני כותבת "סינית" – צודקים. הויכוח הנוצרי החשוב ביותר הוא האם ישו היה בעל טבע אלוהי או בעל טבע אנושי – וויכוח זה פילג את העולם הנוצרי ויצר בו זרמים. הארמנים אמנם לא בחרו בזרם האורתודוקסי של הנצרות, אך הם דבקו בדוקטורינה של קיריל מאלכסנדריה, שנחשב קדוש גם בעיני הכנסיות הכלקדוניות, שישו היה ישות המאחרת בתוכה טבע אלוהי וטבע אנושי גם יחד (מה שמכונה מיאפיסיאניות).
אמונה תפלה
הארמנים מאמינים בכל האמונות התפלות שחלקנו מאמינים: שבירת מראה, חתול שחור, יום שישי ה-13, לדפוק שלוש פעמים על עץ, לא לעבור מעל מישהו, בעיקר על ילדים, הימנעות מדריכה על צל של אחר, מספרי מזל, הימנעות מהליכה מתחת לסולם המייצג שילוש קדוש, הימנעות מפתיחת מטריה בתוך בית, שיעול כסימן לכך שמדברים עלי, ועיטוש כסימן לדברים טובים שמדברים עלי או שדבריי האדם נכונים הם, כלי או חפץ שנשבר בידי מישהו שלא בכוונה סימן למזל טוב, זריקת ביצים מסביב לרכב חדש תימנע תאונות, הימנעות משפיכת מלח שלא לצורך, "מלח מים שום בצל, מלח מים שום בצל…" מרחיקה דבורים וצרעות, ישיבה בפינת השולחן תימנע מהיושב להתחתן בשבע השנים הבאות, תלתן בעל ארבעה עלים זה מזל טוב ותלתן בעל חמישה עלים – שגשוג כלכלי ואריכות ימים, כדי לקבל בשורות טובות צריך פרח בהיר, תפוח כהה ונר דלוק ולפתוח את דלת הכניסה כ-5 ד' ולצפות, העברת סכין מיד ליד באופן ישיר מביאה מזל רע, ריס נופל שנשאר על הפנים משמעותו אפשרות לבקש משאלה שתתגשם, דיבור על מחלה מחייב משיכה בתנוך ימין שלוש פעמים ונישוק היד ועוד…
אתם יודעים למה הקשה בעץ? כי היא מבריחה רוחות רעות המתקיימות בתוך עצים (כך סברו בעבר). לכן שכנוקבים בשם של אדם לטובה, מקישים על עץ כדי שרוח רעה לא תפגע בו; וכשמזכירים שם של אדם שקרה לו דבר רע, מקישים על העץ על מנת להבריח את הרוחות הרעות מקרובינו וסובבינו.
אבל הם חדורי אמונות תפלות הרבה יותר מאתנו. כבר הראיתי שאף בדת הממוסדת הארמנית יש הרבה אמונות תפלות, אך מלבד השימוש בסמל הצלב בכנסיות ובאתרים דתיים הם מקבעים צלב מעץ מעל מיטתם וגם במקום בולט בבית, דבר שהרבה נוצרים אדוקים עושים, עונדים שרשרת עם תליון בצורת צלב. הם נוהגים לשרטט צלב דמיוני על פני גופם בשעת התפילה, בעת כניסה לאתר קדוש או כביטוי למצוקה בעת אסון. בבתי הקברות הארמניים (ובטיול מבקרים בלפחות אחד) האבן מעוטרת בצלב גדול (חצ'קרים), ולעתים זו כל המצבה.
ואם כל זה אינו מספיק. הרי בכפר שליד ירבן הבירה, נחפרו לפני שנים אחדות מחילות תת קרקעיות בפקודתו של האל. כן. כן. בעל הבית חלם שאלוהים דיבר אליו בחלום ואמר לו להתחיל לחפור. הוא החל, נתקל באבן קשה וחש תיסכול… הרי האלוהים לא היה שולח אותו למשימה שאין הוא יכול למלא. ואז שוב הקול בא אליו בלילה וציווה אותו להמשיך לכיוון אחר – ואכן זה מה שהוא עשה במשך שנים. חפר מחילות מתחת לבית, ארוכות, נפתחות לחללים מעט יותר גדולים (אולמות) ובהם הוא גילף נישות, עיטורים, מקומות להבערת אש ועוד…
"שנים", מספרת אשתו "הוא עסק רק בכך. לא הרוויח, לא פגש את המשפחה, לעתים בלי גבול של יום ולילה, שוכח לאכול, שוכח את עצמו". היא היתה יורדת כדי להביא לו אוכל – ולעתים האוכל היה קר כשהיא הגיע עד אליו. בשנה האחרונה הוא גייס את בני משפחתו לעזור לו למכור אדמה – כי הוא כבר לא יכול היה להובילה בכרכרה ששירתה אותו. מפעל החפירות נפסק רק עם מותו של האיש, לפני כשנתיים…
[1] אבגאר היה נכדו של טיגרנאס הגדול, והוא היה שליט אדסה בתקופה בה הסתובב ישוע בארץ ישראל, הפיץ את בשורתו ועשה נסים. אבגאר שמע על הנס שלו בכינרת (נס הדגים והלחם) והוא התרגש מכך ושלח לו איגרת בו הזמינו לאדסה. השליח מטעם אבגאר פגש את ישוע בירושלים, וישו דחה את ההזמנה לבוא לביקור, אך שלח מכתב תשובה. לאחר צליבת ישו הגיע תדאוס (לעיל) לארמניה ובידו פיסת בגד של ישו. יש חוקרים הטוענים שתכריכי טורינו הם אותו פיסת בגד של ישו שהביא תדאוס לאבגאר.
